הכדור הוא עגול 1.10.14
כשהיינו ילדים בני שבע ברחוב ארלוזורוב בחיפה אהבנו כדורגל, מאד. כשלא שיחקנו כדורגל התווכחנו על כדורגל, הרבה. על מכבי מול הפועל, חודורוב מול בנדורי או פלדשטיין בשער, על גלזר מול שמילו ורובי יאנג בהתקפה ועל האחים סימנדיריס מול מורדכוביץ בהגנה. ליגה עילית וגם ארצית עוד לא היתה, היתה רק ליגה לאומית וליגה א' והליגה שלנו בשכונה.
את הטורנירים השכונתיים ערכנו בחצר הבית המשותף בו גרנו. המגרש היה באורך עשרים מטר וברוחב שלושה מטר עד החצי וברוחב ששה מטר מהחצי , ה"דשא" היה תערובת של אדמה קשה זרועת אבני חצץ. אמנם לא איצטדיון רמת גן ובכל זאת איצטדיון. כל יום בדיוק בארבע אחרי הצהרים, לא דקה לפני ולא דקה אחרי, כשכבר מותר היה לעשות רעש מבלי להעיר את השכנות מלמעלה משנת הצהרים שלהן היינו מתאספים במרכז האיצטדיון הזה כחמשה עשר ילדים מכל הגילים, מגיל חמש עד שתים עשרה למשחק גמר אליפות העולם בשכונה שלנו!
ראשית היינו מרכיבים את הקבוצות שתעלינה למגרש. חמישה שחקנים בכל קבוצה, בשיטה המקובלת. קודם בוחרים בילדים הגדולים והחזקים וכל השאר מתחלקים בין הקבוצות. הקטנים או החלשים או הגרועים שלא נבחרו התחלקו בתפקידי השופט, הליינמן , ומחזירי הכדור כשעף לחצר השכנה. סדר היה שם.
שנית היה ענין הכדור. הכדור ה"רגיל" היה הכדורגל הישן של אורי שכרגיל לא טרח להתייצב כמו כולנו בדיוק בזמן. הכדורגל הזה שאורי תרם לאיצטדיון שלנו היה בצעירותו עשוי מעור מבריק עם פנימית אדומה, כדורגל אמיתי מעור! אבל עם הזמן התבלה , התפרים שחיברו את פיסות העור נפרמו והפנימית היתה פורצת כמו בטן של אישה בהריון מבין הפיסות הפרומות. בקיצור הוא התפנצ'ר ונתרם על ידי אורי לשאר ילדי השכונה. כמובן שהמושג "הכדור הוא עגול" שהיה שגור כל כך במדורי הספורט של עיתוני הערב לא תפס לגבי כדור זה. עגול הוא לא היה וגם מהקרקע ניתר לאן שבא לו באופן אקראי. למרות זאת היה עדיף על כדור הסמרטוטים שהיה לנו לפניו.
הקבוצות הסתדרו לפי התפקידים שקבעו ראשי הקבוצות הגדולים, מי לשער, מי להגנה וראש הקבוצה תמיד בהתקפה. השופט עמד לשרוק באצבעותיו לפתיחה ואז…… במורד המדרגות היורדות לחצר התחיל גולש בניחותא אורי, בעל הכדור הרגיל לשעבר שהיום הוא בהריון. לבוש היה בבגדי כדורגל ירוקים מבריקים של מכבי, לרגליו נעלי כדורגל שחורות עם פקקים ומתחת לבית שחיו כדורגל שחור לבן מעור מבהיק, חדש ובעיקר עגול למהדרין. להורים של אורי היתה חנות שעוני יוקרה מזהב ברחוב הרצל, מה שאומר שמבחינתנו וגם מבחינת הורינו הם היו מיליונרים. לאורי היה כל מה שאנחנו לא העזנו לחלום עליו: אופניים על שני גלגלים, רכבת חשמלית אמיתית וכדורגל שהיה תמיד חדש.
עצרנו את ההכנות לשריקת הפתיחה וחיכינו לאורי. כולנו רצינו לשחק בכדור עגול, כל שאר העקרונות והכבוד שלנו סבל דיחוי . אורי הגיע למרכז האיצטדיון, הניח הכדור תחת נעל הכדורגל המבריקה והכריז " אני משחק בקבוצה של גדי". שכחתי להזכיר שגדי היה הגדול והטוב בשחקני השכונה. גדי היה כמובן ראש הקבוצה והורה למושיקו שהיה הכי קטן בקבוצתו לצאת מהמגרש. לא בדיוק. גדי בעצם לא אמר למושיקו כלום, רק הביט על מושיקו וזה פניו התעוותו דמעה נצנצה בקצה עינו הימנית ובשתיקה החל לצעוד שפוף מחוץ לאיצטדיון. אורי המשיך והודיע "אני משחק חלוץ". גדי נאלץ לשנות המערך ולהזיז עצמו לעמדת הבלם. דרך אגב, אורי היה די קטן בגיל וגם בגודל וגם לא מהשחקנים המשובחים בשכונה, בלשון המעטה, אבל היתה לו תכונה אחת מיוחדת, הוא היה תמיד בעל הכדור העגול וזה היה הכי חשוב.
המשחק התחיל, הרבה אבק עלה מהאיצטדיון, הרבה צעקות, ברכיים פצועות ומדממות מהנפילות על האדמה , כמה עשרות גולים ואולם כשהתקרב המשחק לסיום ידעו השחקנים שהקבוצה של אורי תמיד מנצחת, כמו גרמניה. אחרת הוא לא יבוא למחרת ואם הוא לא יבוא הוא לא יביא הכדור החדש ונאלץ לשחק עם כדור ישן בהריון. כמה גולים עצמיים ופתיחת רגליים של שחקני הגנת הקבוצה היריבה סידרו לאורי ניצחון גדול.
שריקת הסיום.אורי לוקח את הכדור בידיו, "להתראות מחר" מכריז ועולה במדרגות היוצאות מהחצר לרחוב, גאה בנצחונו הלא מפתיע. גם אנחנו היינו שמחים אם כי לא גאים בנצחונו של אורי שהיה גם קצת נצחוננו שכן מחר נהנה פעם נוספת מחסדי הכדור העגול של אורי.
עברו בערך ארבעים שנה. ישבתי עם שאר חברי הדירקטוריון בחדר הישיבות המהודר של חברת המחשבים המצליחה, בדיוק בשעה ארבע אחר הצהריים שבה נקבעה הישיבה, לא דקה לפני, לא דקה אחרי. חיכינו ליושב הראש והבעלים של החברה שנהג לאחר דקות אחדות אך מלאות משמעות ובינתיים התווכחנו בקול על כדורגל כמובן. ליגה עלית ומונדיאל, מכבי מול הפועל, ברצלונה מול ריאל, מסי מול רונלדו. לפתע נפתחה הדלת ונכנס היו"ר בחליפה מחויטת ועניבה חדשנית, שעון זהב יוקרתי מנצנץ על פרק ידו השמאלית. נזכרתי בחנות של אבא של אורי ואוטומטית דמיינתי כדורגל חדש תחוב בבית שחיו של היו"ר. "אורי?" הבליחה מחשבה מתעתעת במוחי ומיד התעשתתי. הכדור הדמיוני נעלם .
"ברוכים השבים, דני " מהרתי לברךאת היו"ר בנימה חברית אך צנועה משהו "איך היה בחו"ל?"
"נהדר" ענה דני " ראיתי את הגלקטיקוס בברנבאו, מעולה! מתחילים בישיבה"
הברכה שברכתי את היו"ר היו המילים האחרונות שהשמעתי בישיבה. בעצם היו אלו המילים היחידות שהשמיע מי מחברי הדירקטוריון בישיבה. הפרוטוקול של הישיבה היה ארוך ומייגע והיה מורכב כולו ככולו אך ורק ממוצא פיו רב הדעתנות של היו"ר ומהשתיקות של כל השאר.
למותר לציין שכל ההחלטות היו פה אחד וללא הסתייגויות. הרי כולנו רצינו לשחק בכדור העגול והחדש גם בישיבה הבאה, ולמדנו עוד בילדותנו שלא חשוב שאורי תמיד מנצח העיקר שיהיה עם מה לשחק גם מחר.