עַל פִּי הַבְּאֵר/ מוזה        2004–06–16

שׁוּב יָצָא לַמַּסָּע, עִם תַּרְמִיל, מֵימִיָּה  וּפִנְקַס הַשִּׁירָה.

אָדָם וְכַלְבּוֹ וּמַקְּלוֹ, יְדִידִים מִשֶּׁכְּבָר.

שָׁם בִּקְצֵה הַשְּׁבִיל, עַל גְּבוּל הַשְּׁמָמָה

בְּאֵר עַתִּיקָה, בְּאֵר הַשִּׁירָה.

עָיֵף וְצָמֵא אֵלֶיהָ יַגִּיעַ,

זוֹ הַפַּעַם כְּמוֹ רַבּוֹת פְּעָמִים בֶּעָבָר.

אָדָם וְכֶלֶב וּמַקֵּל נְדוּדִים,

 וְשִׁירַת חַיָּיו עַל גַּבּוֹ, בְּתַרְמִיל.

בְּיָדַיִם חוֹשְׁשׁוֹת אֶת הָאֶבֶן יָגֹל,

עַל פִּי הַבְּאֵר הָאָפֵל הוּא רוֹכֵן,

לְשַׁלְשֵׁל אֶת הַנֹּאד הָעַתִּיק,

אֶל הַבּוֹר הֶעָמֹק ,

לְחַפֵּשׂ מַיִם לְהַרְווֹת צִמְאוֹנוֹ,

לְמַלֵּא אֶת דַּפֵּי פִּנְקָסוֹ בְּשׂוֹרוֹת חֲדָשׁוֹת,

לְהַשְׁלִים מִשְׁפָּטִים שֶׁקָּטַע בְּאִבָּם,

לְהֹוסִיף פְּסוּקִים לַבָּתִּים לֹא סִיְּמָם.

אַךְ בְּאֵר הִיא בְּאֵר, לֹא מַעֲיָן אַף לֹא נַחַל אֵיתָן.

יֵשׁ יְמַלְּאוּהָ מַיִם קְרִירִים, מְשִׁיבֵי נֶפֶשׁ לְאוֹבְדֵי עֲרָבָה

יֵשׁ חֲרֵבָה הִיא, הִתְרוֹקְנָה מִלְּשַׁדָּהּ, יָבְשָׁה לִמְעַצְּבָהּ.

אָז יִמְשֹׁךְ מְשׁוֹרֵר אֶת נֹאדוֹ חֲזָרָה,

לְעִתִּים הִיא כְּבֵדָה, מַיִם מְלֵאָה,

לְעִתִּים הִיא קַלָּה, חָלוּל הוּא קוֹלָהּ.

מוֹתִירָה הָאָדָם הֲלוּם אַכְזָבָה,

לְתַרְמִילוֹ לֹא יוֹסִיף עוֹד שִׁיר אַהֲבָה.

אַךְ גַּם אִם תִּפֹּל רוּחוֹ בְּאַחַת,

גַּם אִם יָבְשָׁה לְשׁוֹנוֹ וּסְדוּקָה הִיא שְׂפָתוֹ,

אֶל בְּאֵר הָאַכְזָב לֹא יַשְׁלִיךְ אַבְנֵי כַּעֲסוֹ,

לֹא יִנְקֹם  אָז בְּבוֹר בְּבִדְלֵי מְזוֹנוֹ,

אֶלָּא יַחֲזֹר וְיָגֹל הָאֶבֶן עַל פִּי,

לְשָׁמְרוֹ  מִנּוֹקְמִים מֻכִּים בְּצָמָא,

כִּי יוֹדֵעַ הָאִישׁ בְּסֵתֶר לִבּוֹ,

לוֹחֲשִׁים לוֹ שִׁירָיו מֵחֶשְׁכַת תַּרְמִילוֹ,

שֶׁבְּבוֹא הַחֹרֶף, בְּרֶדֶת גְּשָׁמִים

יִמָּלֵא שׁוּב הַבּוֹר בְּמַיִם זַכִּים,

וְהָיָה לַבְּאֵר לְהַשְׁקוֹת אֲנָשִׁים,

הַבָּאִים עִם מַקֵּל וְעִם סֵפֶר שִׁירִים.