גינה לי חביבה.
הקרוואנים במחנה הזמני היו דומים, ואולי למען הדיוק היו ממש זהים. כל כך זהים עד שפעמים, כשהייתי חוזר לעת ערב עייף מהעבודה בחיפה הייתי נכנס בטעות לאחד הקראוונים השכנים, בעצם לא רק אני נכנסתי לקראוון לא לי אלא שאצלי זה היה באמת בטעות.
בכל זאת נבדלו הקראוונים זה מזה במשהו, כלומר הגינות הקטנות היו שונות זו מזו כשוני שבין שוכניהם.
ממש כפי שמבדילים בין תאומים זהים על פי מקום השביל בתסרוקתם. קטנות מאד היו הגינות מטבע העובדה שהקראוונים היו צפופים. גינות זעירות אלו שימשו זירה למאבק איתנים סמוי בין בעליהן שהשקיעו את כל מרצם ושאריות זמנם הפנוי מישיבות בוועדות המושב לטיפוחן. היתה זו תחרות מהסוג הבונה, אם כי היא גבלה בהיסטריה כבושה של משתתפיה שכן היה זה מושב שיתופי, שיוויוני בערכי היסוד שלו והביטוי הלגיטימי היחיד לייחודו של החבר ומותרו על שכנו היתה גינתו, שחשופה היתה לעיני כל ציבור החברים, בכל עת בימות השבוע וביום השבת גם לעיני אורחי החברים שהגיעו לביקור.
לתחרות הסמויה כביכול היו כללים בלתי כתובים אך ברורים לכל והיא התנהלה ע"פ קטגוריות מקצועיות מקובלות של הגינה היפה, הגינה הפורחת, הגינה המניבה (מלפפונים).
לי היתה בעיה עם כללי המשחק, שהיה מכור לטעמי. כחתרן בלתי נלאה לניצחון בכל מחיר ובכל תחרות ברור היה לי שבתחרות הזו אני תמיד המפסיד.
המנצח במקצה הגן הפורח היה מנחם, מנחם מאז ועד עולם. להגנתי הייתי ממלמל לעצמי: " מה החוכמה, אין לו אישה וילדים לטפל בהם" למרות שבתוכי ידעתי שלא זו הסיבה האמיתית לתבוסתי שכן באותם ימים לא בדיוק טיפלתי בכל זמני הפנוי מישיבות וועדות המושב בזוגתי ובילדינו.
גם במקצה גן הירק המניב לא הוכתרתי מעולם כאלוף המושב כיון שהכתר נפל תדיר בחיקו החמדן של אריק שהמלפפונים שלו תמיד, אבל תמיד, היו רבים משלי, ירוקים משלי וגדולים משלי. נהגתי לנחם עצמי בעובדה ש"אריק לא אוהב כדורסל אז יש לו זמן למזמז את הערוגה עם כפית ומזלג".
למרות האמור לעיל היתה לי נחמה אחת קטנה ואפילו קצת מתוקה. גינתי היתה יותר פורחת ויותר מניבה מהגינה של רון מנדל, השכן הצמוד. למען הדיוק הגינה של רון ואסתי זוגתו הפעלתנית היתה מדברית באופיה, קרי, היתה שם ממש שממה ! זה לא שרון לא ניסה להפריח השממה הפרטית שלו, אבל….
מידי שבת בשבתו היתה חוזרת על עצמה אותה תמונה עצמה. אריק ומנחם היו עורכים סיורי גאווה מודרכים לאורחיהם בגינותיהם המפוארות וקוצרים שבחים מופלגים ותהילת עולם.
גם אני, אם כי בפחות התלהבות מטבע הדברים, הייתי מוליך את אורחי סביב הערוגה שליד הקראוונים הלו היא גינתי. כמו להרגיז תמיד היה בין אורחי איזה טיפוס קנטרני שהיה מצביע על הגינה של מנחם בהתפעלות ואני הייתי משרבב בתגובה מבין שפתי הקפוצות "שגינה זה בעיקר עניין של מזל" ולחיזוק טעוני המוחץ הייתי מצביע על פיסת השממה של מנדל ומוסיף "מסכנים חסרי מזל!"
יום שבת אחד, לכאורה שבת ככל השבתות. בעודי מנמנם במיטתי ומתענג על שעת החסד נטולת ישיבות ועדה הגיעו לאוזני קולות שיחה בסמוך לקראוון. קמתי לאיטי מבלי השמיע קול ופתחתי החלון בזהירות כדי פתח צר, להקשיב לקולות העולים מגינתי. לא קולות היו אלו אלא קולה של אסתי, מנדל כמובן. אסתי עמדה שם במרכז גינתי, מוקפת בני משפחתה העניפה שהגיעו לביקור של שבת. סביבה ניצבו אימה, אחיה, אחיותיה, גיסיה, גיסותיה וכמה עשרות ילדיהם, עם רב מאד ובמרכז כאמור אסתי והיא מצביעה לעבר ערוגותי הפורחות ושופעות המלפפונים תוך שהיא מסבירה:
" את הוורדים האלה אמרתי לרון לגזום בראשית החורף, בדיוק בזמן המתאים והרי התוצאה. פקעות הצבעונים האלה קיבלתי במתנה מהמשתלה בצומת ולפי הוראותיהם אמרתי לרון לטמון אותן באדמה באוקטובר. ועל המלפפונים היפים לא רואים כמה זיעה של רון נשפכה עליהם עד שהיו למה שהם…"
סגרתי את החלון וחזרתי לנמנם במיטה. בשבת הבאה כבר ערכתי סיור להורי ולהורי זוגתי בגינה של מנחם שנסע לשבת העירה. כבר ציינתי שהקראוונים היו ממש דומים, אז למה לדקדק בקטנות אם האורחים בין כה וכה לא מבדילים ביניהם?