הבולדוזר יולי 04
ברב ימי השבוע הייתי מגיע לקראוון המשפחתי שלנו בחצות הלילה, ולרוב גם מאוחר יותר. לא שאני טיפוס של לילה ולא שלמחרת איני צריך לקום לפנות בוקר כדי להתייצב בהסעה המושבית לעבודה בחברת החשמל בחיפה. בשעה הזו פשוט היתה מסתיימת לה ישיבת אחת הוועדות מני רבות בה הייתי חבר, כמו שאר חברי המושב שהתגוררו בקראוונים הפזורים ברחבי היישוב הזמני.
עוד בדרך הקצרה מהוועדה למנוחה הייתי מדמיין את הרגע המופלא של הנחת ראשי היגע על הכרית לצידה של זוגתי במיטה הזוגית תחושת הרוגע המתפשטת בטרם ייסגרו עפעפי וחלומות על עולם נטול וועדות יחלו לרחף בין דפנות גולגלתי.
ואכן כעבור דקות ספורות היה הדמיון למציאות, סוף סוף אני במיטה, עיני נעצמות ונשימתי הסדורה מעידה קבל עולם שאכן עברתי למחוזות החלומות.
לא היה בידי לפתח די צורכה את עלילת החלום הראשון לאותו לילה כשקול החבטה הראשונה שכה יראתי מפניה הגיע. היה זה קול המפגש האלים והמצלצל של המתכת והסלע שחדר ללא רחמים בעד החלונות הפתוחים של הקראוון, שפתוחים היו על מנת להקל במעט על מועקת החום ששררה בתוך הקראוון לאחר יום שלם של שמש קייצית חסרת מעצורים.
"שמואל" הבזיקה בראשי המחשבה הזועמת עוד בטרם סיים הקול להרעיד את עור התוף שלי .
שמואל היה שכן רחוק שלי, הקראוון שלו היה שני קראוונים משלי. שמואל היה חקלאי או למען הדיוק היה איכר אמיתי, האיכר האמיתי היחיד במחננו. קיבוצניק בעברו ומהנדס מים בהווייתו ולא די באלה אלא שעובד היה במחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. הוא שאמרתי, איכר עם קבלות ויבלות. את ההוכחות הסופיות והמוחלטות לאיכרותו הניח שמואל על מיטתי מידי לילה בצורה של צלילים מתכתיים חד גוניים שהיו עולים מהמדרון שבצד קראוונו, צלילים שנשמעו בתדירות קבועה, לא גבוהה אבל קבועה. שמואל לא ישן בלילות, לפחות לא היה לו מנהג קבע כזה. שמואל יכול היה לישון בכל שעה משעות היממה, בכל תנוחה שבחר ולרוב גם ישן מבלי להירדם, פשוט ישן בעודו ער. איך בדיוק זה אפשרי? מי שהכיר כמוני את שמואל ידע שאצל שמואל הכל אפשרי למרות שאין לאפשרי הזה כל הסבר הגיוני או מדעי.
ומכיון שכך, חלק ניכר מלילותיו, ולי נדמה שכולם, הקדיש שמואל לגינתו. אך מכיון שגינתו, כמו גינתי וגינת כל חברי המושב היתה זעירה למגינת לבו, בחר שמואל להרחיבה. ולהרחיב את הגינה בעולמו חסר השינה של שמואל היתה לטפס עם מכוש על מדרון הגבעה הסלעית הסמוך לביתו ולהכשיר את הקרקע בלילות לקראת הפיכתה לגן פורח הבנוי טרסות טרסות במעלה המדרון.
כל זאת להזכירכם על חשבון שעות השינה היקרות שלי.
ואולם גרוע מזה, בבוקר השכם,לאחר עוד ליל נדודי שינה ובטרם אתייצב להסעה הייתי מתגנב למדרון המדובר ולתדהמתי גיליתי שהוא לא השתנה כלל מיום האתמול, אותו מדרון סלעי ללא שמץ של טרסות.
הענין היה תמוה בעיני עוד יותר מתעלומת השינה של שמואל, הן לא ייתכן ששמואל עבד עם מכושו לילה שלם מבלי להשאיר סימן וזכר. מילא אם הוא היה ממוצא עירוני רופס, אבל כשאיכר כמוהו מכה במכושו בקרקע נעקרים הרים ופורחת השממה.
למחרת, כשהענין חזר על עצמו החלטתי לעשות מעשה ולבדוק בו במקום את פשר התעלומה. התגנבתי בצל הקראוונים עד סמוך למדרון ממנו בקעו קולות המכוש המכה בסלע, ואכן שמואל נגלה לפני במלוא מכושו כשהוא כפוף כל שהוא כלפי הסלע הגדול שנטוע היה במדרון והוא מכה בצורה קצובה עם המכוש על הסלע."הבן אדם השתגע" חשבתי , אפילו בולדוזר לא יפורר סלע כזה" אבל במחשבה שניה התגנב ספק לליבי בדבר תקפות קביעתי האחרונה, הרי אמרתי שאצל שמואל הכל אפשרי.
באותו רגע יצאה רותי, זוגתו של שמואל והאחות של המושב מהקראוון שבצילו הסתתרתי וכשראתה אותי שאלה מה אני עושה בלילה ליד הקראוון שלהם ומפריע להם לישון.
"מי שמפריע למי לישון" לחשתי לעברה מפחד ששמואל ישמע קולי שהרי אצלו הכל אפשרי, " כבר חודש אני לא ישן בגלל ששמואל החליט לעשות גינה עם טרסות דווקא על חשבון שעות השינה הפרטיות שלי…" סיימתי בזעם מבעבע.
"איזה עושה גינה" ענתה לי האחות,"הבן אדם אוהב לישון בחוץ, על המדרון והמוסיקה המונוטונית של המכוש פשוט מרדימה אותו, ככה הרדימו אותו עוד כשהיה ילד בקיבוץ..ובבקשה אל תעיר אותו" סיימה .
אני עם אחיות לא מתווכח, מי יודע מתי תזדקק להן, לכן בחרתי לשתוק, אבל בתוכי העזתי לשאול "הייתכן שהוא ישן תוך כדי הנפת המכוש?.." אבל כמו שאמרתי לכם אצל שמואל הכל אפשרי.
נפרדתי מרותי בלחש, שמא אעיר את שמואל וחזרתי לא לישון בקראוון שלנו.