הדא בייתי 1994
האמת, לא כל האמת ולא רק האמת, לזכרו של משה עסיס
היה בוקר חם.
משה ואני ישבנו על גבי שני דליים הפוכים במחסן שקירותיו בלוקים חשופים,
בינינו ארגז, הפוך גם הוא ועליו פזורה ארוחת הבוקר , כבכל בוקר.
במחסן היה חם, חם מאד, לוהט.
הקירות החשופים וגג האסבסט האפור כמו פלטו לחללו את כל חומו של הקיץ שאגרו במשך שבועות ארוכים.
המחסן היה שמו של בית האריזה הקטן שלנו. אליו הבאנו מידי יום את הפרחים שקטפנו בחממה הסמוכה.
סביבנו היו פזורים דליים, בדומה לאלה עליהם ישבנו לסעוד נפשותינו.
בדליים היו אגדים, אגדים של פרחי ציפורן ורודים, אדומים ולבנים, כמו ממתינים בקוצר רוח להיארז ולהישלח לבורסה הסמוכה לאמסטרדם.
משה ואני רצינו לפעמים, בסתר ליבנו, להפוך לפרחי ציפורן ולטוס לאמסטרדם, מה יכול להיות רע בזה?
המחסן, עם כל הכבוד לו, היה שחקן משנה בלבד. החממה היתה מרכז העניינים האמיתי.
אבל גם הכוכבת הזו רבצה בסמוך,על מדרונה הדרומית של הגבעה, הלומת חום ומאובקת.
לא ממש במדרון היתה אלא על דרגש סלע לבן שהכשירו עבורה הטרקטורים הצהובים לפני שנים .
שאר הגבעה נראתה כמו גבעה רגילה, עם מדרון דרומי רגיל זרועת טרשים ואפופת קיץ.
מרחוק, גבעה קוצנית היתה הגבעה.
הרבה קוצים יבשים וביניהם שיחי צלף ירוקים , קוצניים אף הם, קוציהם המעוקלים טורדניים מכולם.
מקרוב, תילי אבנים היתה הגבעה.
גלים גלים אבנים אפורות, אבנים אכולות וזקנות. לא סתם אבנים אלא אבנים שאילפן אדם לשמשו.
דפנות מסותתות, מקצועותיהן מיושרות, פינותיהן חדות. אבני פינה ואבני עמוד, אדני חלון ומשקופי דלת , אבני חומה ואבני שפה.
כמו דבקה בהן באבנים אנושיות יוצריהן, סתת ובנאי מימי עבר רחוק.
כמו ספגו האבנים נשמות בעל הבית, ונשמות בניו ונכדיו וצאצאיהם אותם שירתו האבנים בנאמנות בדעת או בבלי דעת.
במחסן היה חם. משה אמר שהוא חושב שהמחסן מרגיש כמונו, זיעה ניגרת על פנים לוהטות ומאובקות.
בצעתי נתח מכיכר הלחם שעל הארגז, הנחתי עליו פרוסת גבינה ומעליה הוספתי עגבניה חצויה ונגסתי.
נגיסה גסה נגסתי תוך שאני מתיז לכל עבר עסיס אדום של עגבניה בשלה.
משה שממש באותה עת גרגר מים קרים שיצק לגרונו מבקבוק ירוק, מיהר לשלוח לכיווני סילון מים הישר מפיו. מחלתי ואפילו לא טרחתי למחות פני הרטובים, כל כך חם.
וכך, בעודי לועס לאיטי את פרי נגיסתי האמורה, הגיע לאוזנינו קול טרטור מנוע מכונית המטפסת בכבדות במעלה דרך הכורכר לחממה. קול סדוק ומקרטע היה זה, כשל אוטו קצוץ מפלט ושבע תלאות.
משה קפץ לכיוון דלת המחסן הפתוחה ואני אחריו.
כששקע מעט האבק ניגלה לעינינו מרצדס ישן נושן, כמו עשוהו מאבק וקרצפוהו במברשת קוצים, ואדים שקופים מהבילים עולים מחזיתו, מקום בו מצויים לרב מנועי אוטומובילים.
"האוטו הזה הוא הקיץ" הבזיקה המחשבה בראשי לרגע קט, עד שבבת אחת נפתחו כל דלתותיו בחריקות צורמות ומתוכם הגיחו אנשים, הרבה.
יצא הנהג, זיפי זקן בן יומיים מאפירים, עטוי כפיה ובחליפת פסים אפורה, יצאה גם אישה כבודה בשימלת קטיפה שחורה שצווארונה רקמה,
ואחריה עוד אישה ועוד אישה ועוד המון נשים, כולן ראשן עטוף אריג לבן, כמו שקוף, גופן עטוף שימלת אריג שחורה ולכולן רקמת פרחים צבעונית על חזה כבד.
"מבחוץ זה נראה כמו מונית, מבפנים זו כנראה רכבת" גיחך משה למראה שיירת הנשים המגיחות ללא סוף מבעד לדלתות הרכב הפתוחות לרווחה.
"מספר לבנוני" עניתי לשאלה שמשה לא שאל, גאה ביכולתי לקרוא ספרות בערבית.
ניתקתי מפתח המחסן, החלפתי 'אהלן וסהלן' עם הנהג ותליתי בו מבט של 'במה אפשר לעזור לכם?'
הנהג היפנה מבטו ממני ועיניו החלו משוטטות במעלה מדרון הגבעה.
פתע, כמו קפא מבטו וננעץ באחד מגלי האבנים, דבר לא ייחד אותו משאר גלי האבנים הפזורים על הגבעה. הושיט הנהג זרועו קדימה, אצבעו זקורה לפנים ואמר, ספק לעברי ספק לעבר הנשים שהקיפוהו ואולי בכלל לעצמו אמר:
"הדא בייתי"
'פליטי הכפר הערבי שנטשוהו במלחמה' חלפה המחשבה במוחי ומבלי משים כמעט עניתי לעברו:
"הדא בייתי" ולא ידעתי המתכוון אני לגל האבנים עליו נחו מבטינו או שמא לבית הקטן והלבן בו חיה משפחתי במדרון המערבי של אותה גבעה, בין שאר בתי המושב שהקמנו לפני עשרים שנה .
שתיקה השתררה ברחבה שבחזית המחסן, שתיקה כבדה, מאובקת, מיוזעת.
לפתע הפך הנהג פניו, נכנס למרצדס הזקנה, וכבמטה קסם נבלעו כל הנשים שאיתו בתוך האוטו, שדלתותיו ננעלו בחריקה וכבר הוא גולש במורד דרך הכורכר, מחרחר ומעלה אבק עד שנעלם ונותר באויר רק טרטור צרוד של מנוע מתרחק וחום קיץ שכמו התעבה.
משה ואני החלפנו מבט, היסבנו פנינו לפתח המחסן ושבנו לשבת על בדליים ההפוכים. המשכתי ללעוס את אותה נגיסה שהחלה לפני הופעת הטרטור והמשכתי להחליף שתיקות עם משה.
בשלהי אותו קיץ, עם הזדקרות החצבים הראשונים כחניתות נעוצות על מדרון הגבעה, הגיעו הארכיאולוגים.
משה ואני היינו ישובים על דליים הפוכים במחסן הבלוקים החשופים, בינינו אותו ארגז הפוך ועליו אותה ככר לחם פצועת נגיסה ומחצית אותה עגבניה. שוב נשמע קול טרטור מנוע.
"אוטו עם מנוע דיזל" זרק משה לעברי באדישות.
"אנחנו כמו קיבוץ" עניתי, " בכל שעה שתגיע לקיבוץ כל החברים נמצאים בארוחת בוקר בחדר האוכל".
ממש מול פתח המחסן הפתוח נעצרה מכונית טרנזיט גדולה ועל דפנותיה רשום באותיות גדולות 'רשות העתיקות '.
הנהג שיצא מהמכונית היה על פי מראהו הארכיאולוג הבכיר, ללא ספק. רזה היה ושזוף כדרך האיכרים והארכיאולוגים. חציו העליון של מצחו המוסתר בד"כ ע"י כובעו היה לבן, בעוד חציו התחתון שזוף כדי צרוב. על ראשו הניח מיד את כובע הלבד הארכיאולוגי רחב השוליים ועל גופו תלויים היו ברישול מדי רשות העתיקות, חולצה ירוקה עטורה בסמל ומכנסיים אפורים קצרים, חושפים זוג רגליים שזופות,רזות וגרומות הנתונות בזוג נעלים גבוהות מרובות שרוכים.
מן הדלת השניה של הטרנזיט יצאה בחורה צעירה, שערה הצהוב מבצבץ מקצות מטפחת הראש האדומה והפרחונית הקשורה על עורפה ולבושה מרושל אף הוא רישול ארכיאולוגי. עיניה הכחולות בורקות היו מעל פניה ואפה שסמוקים היו מחשיפה לשמש ולרוח.
"מתנדבת משבדיה" לחש משה לעברי בעליצות, תוך שהוא תוקע אצבעו בצלעותי לחיזוק אבחנתו.
ומיד צצה מתוך הטרנזיט עוד מתנדבת צהובת שיער וכחולת עינים, ולאחריה עוד אחת ועוד אחת ועוד המון מתנדבות שבדיות, אם להאמין למשה.
"מבחוץ זה נראה כמו טרנזיט, מבפנים זו כנראה רכבת" אמר משה כהרגלו וחזר ללגום מבקבוק המים הירוק.
"חפירות הצלה" סינן הארכיאולוג הראשי מבעד לשפתיו הקפוצות שמהודקות היו סביב פיית המקטרת המעוקלת שנעוצה היתה בפיו ומעלה היתה עשן ריחני, מתקתק.
"חפירות הצלה" חזר וסינן תוך שהוא מצביע בידו המושטת וזקורת האצבע אל השטח במעלה הגבעה בו ביקשנו להקים חממה חדשה.
את משה ואותי לא הטרידה במיוחד השאלה הגורלית את מי בא הארכיאולוג הבכיר להציל כיוון שהתנדבנו בשקיקה בולטת ובחריצות אדיבה לסייע לשבדיות הצהובות לפרוק את מטענן שכלל מעדרים, מכושים קטנים, נפות רשת עגולות ועוד מיני כלי עבודה המיועדים כנראה לחפירות הצלה.
כעבור שבוע לא שגרתי עם ניחוחות סקנדינביים, בבוקרו של יום סתווי מעונן, ממש באמצע ארוחת הבוקר המסורתית שלנו עזבו השבדיות ונהגן הבכיר בטרנזיט לא לפני שגילה את אוזנינו בארשת של המציל הנדיב ש" חשפנו בית מרחץ רומאי ומטבעות מאותה תקופה, הכל מתועד ואני מאשר לכם להתחיל בבניה".
" הבה נבנה חממה על החמאם" ניסיתי להרשים את משה בהתחכמות היסטורית שלא ממש עשתה עליו רושם.
"איזה חמאם בראש שלך?" נזעק משה, " חראם על השבדיות!"
לא הספקתי לחזור ולנעוץ שינינו בכריך הגבינה והעגבניה כשלפתע נשמע רעש מתגלגל שבקע מכיוון העננים האפורים והכבדים שרבצו על גג האסבסט של המחסן.
'הרעם המבשר בוא היורה' הרהרתי ולפני שהוצאתי הגה מפי שמעתי את משה אומר כמעט בלחש:
" לא רעם, לא יורה ולא בטיח, זוהי המרכבה של מפקד הלגיון הרומאי שחנה לרגלי הגבעה בימי המרד הגדול"
הבטתי במשה בתמיהה מהולה בסלחנות אך הוא בשלו:
"אתמול, כשנעדרת מהעבודה, ישבתי לאכול ארוחת בוקר, כרגיל אבל בלעדיך. פתאום נעצרה ממש מול
המחסן מרכבה רומאית דו גלגלית רתומה לסוס לבן, ירד ממנה המפקד הרומאי עטור שריון קשקשים , הצביע בחרב שלופה לכיוון בית המרחץ של השבדיות ואמר ברומאית עתיקה:
"הדא בייתי!"
"ממתי אתה מבין רומנית עתיקה ואתה בכלל תוניסאי" שאלתי כועס את משה.
"ממתי צריך להיות רומני כדי לדעת ש'הדא בייתי' זה אותו דבר בכל השפות" סתם משה את טענתי.
"אז מה ענית לו?" שאלתי לכשהוסרו ספקותי באשר לאמינות הסיפור של משה.
" הדא בייתי!" זה מה שעניתי לו ולא ידעתי אם התכוון לחמאם הרומאי או לביתו הלבן שמעבר לראש הגבעה השוכן בסמוך לביתי.
המשכנו משה ואני בארוחת הבוקר, בין דליי הציפורן שיטוסו הלילה לאמסטרדם ומשם בטח יגיעו לשבדיה ויינתנו בערב לאור נר לצעירות שבדיות צהובות שיער וכחולות עין. הוי, כמה רצינו משה ואני להיות פרחי ציפורן באותו רגע.
באמצע החורף הגיע האברך הצפתי.
משה ואני אכלנו ארוחת בוקר במחסן, ישובים על דליים הפוכים, גם השאר היה כרגיל, כמעט. במחסן היה קר, רטוב ואפור. כיון ש'מחסן של חממה אינו בית מלון' הרי שממילא חלונותיו פרוצים, זגוגיותיהם מנופצות וגג האסבסט דולף, דלפים, דלפים וזרזיפי גשם הנוחתים כמו להכעיס במרווח שבין עורפנו וצווארון חולצתנו ועושים דרכם הקרה והרטובה במורד עמוד שדרתנו.
קירות הבלוקים פולטות לחלל המחסן את כל קור החורף שספגו בלילה ואנו ישובים רועדים ומכווצים על הדליים ההפוכים, נוגסים בלחם עם עגבניה וגבינה. משה מגרגר מידי פעם את התה החם שיצק לגרונו מהתרמוס הכחול שלו. אצבעותינו קפואות.
טרטור טיפות הגשם על הגג כמו הבליע את טרטור מנוע המונית השחורה שעצרה במרכזה של השלולית הגדולה שבחזית המחסן תוך שהיא מתיזה על משה נתזי בוץ מבעד לפתח הפתוח.
מן המונית הגיח אברך, לבוש בגדי אברכים שחורים, גרבים לבנות מהדקות שולי מכנסיו הרחבים מעל נעלי עור שחורות. על ראשו מגבעת לבד שחורה עטופה בניילון שקוף , סגולה כנגד הגשם, זקנו העבות שחור, עינו שחורות. ממקום מושבי נראה לי כאברך בכיר, אולי אפילו רב זוטר.
אחריו נפלטו מבעד לדלתות המונית עוד אברך בשחור, ועוד אברך בשחור ועוד המון אברכים שחורים עם גרבים לבנות. חזית המחסן מלאה מגבעות לבד שחורות עטופות בניילון.
"מבחוץ זה מונית, מבפנים זו כנראה רכבת" חזר משה ואמר ביבושת, כמנהגו באותה שנה.
"שוילעם עליכם" מיהרתי לברך במבטא אידישאי כביכול, ירושה מסבתי בריינה, עליה השלום.
"שוילעם וברוכה" ענו במקהלה ,פה אחד, כפי שהורגלו לענות עם כניסת הרב בישיבה או בכולל.
"מאיפה יהודים?" שאלתי.
"מצפת" ענה האברך הראשי.
לפני שהספקתי לפתוח בשיחה באידיש עילגת שכה אהבתי להפגינה בגאווה בכל הזדמנות שנקרתה לי,
סובבו המגבעות גביהם אלינו, תוך שהם פורשים מעליהן המון מטריות שחורות להסתירן מגשם הזלעפות שהחל ניתך עליהם, שמו פניהם לכיוון החממה החדשה שהיתה באמצע בנייתה והחלו מתפללים בדבקות ובקולות רמים.
מתוככי המחסן התבוננו משה ואני בדבוקה האנושית השחורה המתנועעת בקצב אחיד ומעליה מתנועעות כמו סירות שחורות בסערת ימים מטריותיהם השחורות, פניהם רטובים, זקניהם נוטפים ולא ידענו ההיה זה הגשם או שמא דמעות שמחה ואולי דמעות של קינה.
כשסיימו מיהרו לקפל המטריות ולהיעלם במונית השחורה, רק האברך הראשי פנה לעבר משה ובראותו ארשת תימהון שפוכה על פניו לחש :
"מקום קדוש, מקום קדוש! לפני מותו ביקשנו רבנו ומורנו האהוב לבוא לגבעה זו ולהתפלל עליה לזכרו.
על גבעה זו ישבו חכמים ותנאים גדולים בתורה . ' גבעה זו היתה המעיין ממנו שתיתי את כל בינתי…' נהג מורנו לומר לנו בחייו."
סיים האברך דבריו, נבלע במונית השחורה שנבלעה במסך גשם הזלעפות שעטף את העולם.
"הדא בייתי, הדא בייתי!" מלמל משה כשחזרנו לשבת על דליינו ואני כמו חשתי שהמחסן הפרוץ נעשה יותר חם, יותר מואר, יותר בית, ביתי.