הזורעים  בחשאי

בחצבה כולם היו שווים, לפחות למראית עין אורח לרגע. אותם בתים לבנים, אותם טרקטורים, אותם מרחבי חול מסביב ואותה שמש מעל. אפילו המכנסיים הקצרים והגופיות האפורות והמיוזעות של הגברים נראו כאילו יצאו מאותה מתפרה, ואכן הם יצאו מאותה מתפרה.

בחצבה כולם גידלו לכאורה אותם גידולים, כך לפחות בעיני הקרובים העירוניים מהצפון שהגיעו לעזור בשבתות. עגבניות פקולטה, פלפל קליפורני, מלוני גליה ואבטיחי חצבה, כל גידול בעונתו.

הפלפל היה מלך חצבה, או כפי שנהגו לומר שדרי הספורט בשירים ושערים "המנוע והלב של הקבוצה". עונה טובה פירושה יבול טוב של פלפל, השאר היו התוספות והתבלינים.  פלפל  בחצבה הוא גידול של חורף. חורשים בקיץ, זורעים בסתיו קוטפים בחורף ומתפללים שיבולי הפלפל בספרד יידפקו והחבר'ה מחצבה יקבלו מחיר גבוה באירופה. אלה כללי המשחק, אותו משחק משנה לשנה.

כל החברים בחצבה שווים, אבל בחיים כמו בחיים  היו שווים יותר והיו שווים פחות, ולמען הדיוק אומר שמאחורי השיוויוניות הסתתרה בחצבה מערכת חברתית היררכית עם כללים ברורים ונוקשים. יותר נכון כלל אחד שקבע על איזה מעמד תימנה והכלל היה שמעמדך שווה את משקלך. לא, לא משקל גופו של החבר שכן במקרה כזה הייתי משתייך לעלית החצבאית, אלא משקל יבול  הפלפל לדונם ששיווקת מהשדה שלך בעונה. חד ופשוט . בשפת יום יום  המקומית מה שקובע הוא גובה הטונאז' שלך לדונם.

על מעמד האצולה העליון נמנו אותם בודדים שיבול הפלפל שלהם הגיע ליותר מששה טון לדונם. בני המעמד הבינוני שהיוו את מירב העם  הפיקו מחלקתם ארבע וחצי עד חמישה וחצי טון, והנחותים מכולם עד כדי ביזוי הניבו פחות מזה. אולם בצד המערכת המעמדית היתה במושב קבוצה של חסרי מעמד כל שהוא, היו אלה המתיישבים החדשים שאך מקרוב באו וכיון שלא קטפו עדין יבול פלפל ראשון היו בלתי מסווגים, חסרי זכויות , עמוסי חובות . הם נקראו "המועמדים", וכמתיישב חדש נמניתי על קבוצה מחוקה זו. למועמדים היתה בעיה אמיתית ביחסיהם עם החברים הותיקים. ע"מ להפוך ממועמד לחבר היית צריך לעבור בהצלחה הצבעת חברים בתום שנה לעלייתך לקרקע. מכאן שגורלך תלוי היה בכל אחד ואחד מהחברים הללו ואם חכם היית וחותר להתקבל כחבר היה עליך להיות ענו ושפל רוח עד כדי השפלה עצמית ביחסך אל החברים שסביבך, ועל כך עוד יסופר.

כיון שפתחתי במשפט המטעה שבחצבה כולם שווים וודאי תשאלו וכי איך יכול אדם מן החוץ להבדיל בין בני המעמדות לדרגותיהם? יכול, גם יכול להבדיל, לפי האוטו החונה בחצר משקו של החבר. אם בחצר המשק חנתה מכונית כבדה כמו אל קמינו אמריקאי רחב ונוצץ או וולבו סטיישן שחלונותיה מואפלים מובטח לך שבעל המשק נמנה על מועדון הששה טון. העמך הסתפקו במכוניות רגילות הנחותים במכוניות חבוטות והמועמדים היו חסרי אוטו, ע"פ חוקי המקום. הם השתרכו על גבי הטרקטור שקיבלו מהסוכנות ולהורים נסעו מידי כמה שבועות באוטובוס בקו אילת –ת"א.

לא ארכו ימים רבים מאז נחתנו במושב ואנו בני עשרים ושמונה עם שני זאטוטים לבנבנים בלב השממה העתידה להיות ביתנו עם מבנה מעמדי נוקשה וחוסר מעמדנו בו שהתחוור לנו בהמשך . כדרך המועמדים הקפדנו להקדים שלום בקול רם וביראת כבוד מופגנת תוך נפנוף יד גבוה ומוגזם לכיוון כל חבר שחלף בסביבתנו, אף אם לא הפנה מבטו אלינו. ובערבי הקיץ החמים התחלנו לשגות בחלומות ובהזיות על חמישה טונות של פלפל לדונם, חס וחלילה לא פחות מארבעה טונות ובשנה הבאה אולי גם אוטו ישן ומקרטע, העיקר שנוסע.

בעקבות האזנה קשובה ומעריצה לסיפורי הפלפל של הותיקים בחצרות הבתים בערבי הערבה הלוהטים אימצתי לעצמי כלל יסוד בבחינת "אל יתהלל זורע כקוטף", להכיר בקוצר דעתי ואפסות ניסיוני ולחקות בכל מעשי דמויות מופת מבני המעמד העליון בחצבה. לפעמים זה עובד, ואם זה יצליח לי אז בעזרת השם אגיע גם לאל קמינו או לוולבו בעוד כמה שנים, עד אז כבר אצטרך להחליט מה עדיף, אל קמינו או וולבו.

כמו שלימדו אותנו בצבא, ראשיתו של כל מבצע מוצלח הוא איסוף מודיעין שיטתי. הזמן המתאים ביותר לליקוט מידע מודיעיני היה בערבים החמים והארוכים עת היו החקלאים מתאספים חבורות חבורות על הדשא בחצרות הבתים, בוצעים באצבעותיהם קרביו של אבטיח קר המונח לפניהם ומספרים סיפורים, ותמיד היו אלה סיפורי פלפל. בתווך יושבים החברים, הם כמובן המספרים, וסביבם עומדים המועמדים, לרוב שותקים, לעתים מצטרפים בגעיות צחוק רמות לשמע משפט שנון שפלט חבר ואפילו פה ושם שואלים שאלות המעודדות את החבר המספר להפריז עוד יותר בתיאורי ההצלחה ובגובה היבול שאסף.

ומודיעין שיטתי הכיצד? פשוט, קניתי מחברת ספירלה ארבעים דף בצרכנית המושב, בהקפה כמובן.

בראש הדף הראשון כתבתי "שאלות לבירור:" ומתחתיו כמה שאלות כמו:

1. מי חמשת החקלאים עם ממוצע היבולים הגבוה בשלוש שנים אחרונות
2. איך הם מכינים השטח ובאיזה זבל משתמשים,
3. מתי הם זורעים,
4. איך הם מדשנים וכו'.

בעמוד השני רשמתי כותרת " תכנית איסוף מידע". מתחת שירטטתי עם סרגל שנותר ברשותי עוד מימי לימודי המבוזבזים בטכניון טבלה עם עמודות שכותרותיהן היו "התאריך, מקור המידע, מקום האיסוף, פרטי המידע" ועוד עמודת "הערות", שתהיה.

כמה לילות מאוחר יותר כבר יכולתי להתחיל למלא את הטבלה בידיעות שערכן לא יסולא בפז.

שמש וגבאי הם האלופים ללא עוררין. לא הצלחתי להסיק מי מספר אחד ומי מספר שתיים כיון שהחברים נחלקו בענין לשני מחנות שווים, כל מחנה והאלוף שלו. לגבי גובה יבולם המספרים שהתעופפו מעל גוויות האבטיחים על הדשאים בערבי הקיץ טיפסו לגבהים שמפאת אמינותי לא אציינם, אומר רק שדובר היה על טונאז'ים דו ספרתיים שהיו בלתי הגיוניים והושפעו מהלהט היבש של אויר הערב ואלפי הכוכבים שכמו היו רבים יותר בחצבה.

האמת, כשעלו שמות השניים באוויר לראשונה הייתי מופתע, מאד מופתע. חצבה הוקמה ע"י גרעינים של בני מושבים ותיקים, חקלאים בני חקלאים מהמושבים הותיקים מהעמק והשרון והנה השמות שרשמתי במחברתי בכתב קטן תחת הכותרת "האלופים" לא היו למיטב ידיעתי בני מושבים כלל, ואפילו לא מושבים חדשים אלא דווקא בני שכונה מדרומה של עיר גדולה. הפתעה ראשונה!

לימים הבנתי שחקלאי טוב אינו בהכרח בנו של חקלאי או בוגר של בית ספר חקלאי ידוע. הוא פשוט נולד כזה.

עתה, משסימנתי במחברת את המודלים שלי לחיקוי הייתי צריך לבחור באיסטרטגיה הנכונה שתמלא את מחברתי במידע החיוני להצלחתי בדרך לפסגה. בחרתי באיסטרטגיה "דו-ראשית" בכל הרמות שפירושה היה חיקוי במקביל של שני המודלים, איסוף מידע ישיר (מהאלופים בכבודם ובעצמם) ועקיף (מליקוט שמועות וקטעי סיפורים של העם הפשוט), וליקוט פירורים ישירות מפי שמש וגבאי במקביל לביצוע תצפיות סתר ומעקב אחר מעשיהם.

המלאכה לא היתה קלה כלל וכלל. כיון שהשניים היו מושא חלומותיהם של כל המועמדים וגם של לא מעט חברים הנגישות הישירה אליהם היתה בעייתית מה עוד שהשניים לא התקשו להבחין בהתעניינות הסמויה והגלויה בכל תנועותיהם ולא ששו לספק מידע שיסגיר סודותיהם ויסכן מעמדם בפיסגת הטונאז'.

אולם, כיון שלא יכלו לפטור את כולם כל הזמן בלא כלום היו משחררים פיסות מידע כביכול ואולם לרוב או בעצם תמיד המידע או שהיה ידוע לציבור ממילא, או שהיה חסר משמעות למשקל הפלפל ובמיקרים נדירים בהם הגיעו המים עד נפש אחד מהם היו משחררים גם מידע מטעה ואולי מזיק למי שרץ ליישמו עוד באותו יום בחלקתו.

אתאר את הסאגה שלי עם שני הנסיכים הללו מהקל לכבד. הקל יותר עם קצת פחות מששה טון היה שמש ואקנח  בגבאי שהיה הכבד יותר עם מעט יותר מששה טון!.

שמש היה נמוך מהממוצע אך מוצק. את ראשו עטרו תלתלים שחורים צפופים ועורו השחום עורר קנאה אצל כל בהירי העור ששמש הערבה הופכת אותם לכל היותר לאדומי עור. יום אחד, לאחר שחלקת הפלפל שלי כבר נזרעה ומתוך אדמת החול בצבצו שורות שורות של נבטים ירוקים זעירים כמו זיפי זקן בן יומו ניגשתי לשמש בדחילו ורחימו ושאלתי בכל הכבוד הראוי אם יואיל בטובו בשעה שנוח לו לבוא לחלקת הפלפל שלי ולייעץ לי בענייני הדישון. להדיוטות שביניכם אסביר רק שדישון היא פעולת ההזנה של צמחי הפלפל ע"י החקלאי למען יגדלו ויתנו פריים. התפריט הם כימיקלים שונים והארוחה מוגשת לצמחים דרך מערכת ההשקייה. החקלאי ממלא מיכל עם תערובת דשנים במינון מתאים ומשאבה מזריקה את התערובת למערכת המים בעת ההשקייה  ודרכה "עד למיטה" קרי עד הצמח בערוגה. אם לא ברור למי מהקוראים, יטרח ויבוא לחצבה וילמד ממראה עינים.

בוודאי תשאלו "וכי איך ידעת, עירוני שכמוך, כמה חנקן או אשלגן להכניס למיכל הדשן?" ותשובתי היא גיורא המדריך, לא זה מהשיר אלא זה משירות ההדרכה של משרד החקלאות שכל תפקידו היה להדריך את החקלאים איך לגדל פלפל ולמען הדיוק אומר שהחקלאים היחידים בחצבה שעדין הקשיבו לעצותיו היו המועמדים, כל היתר היו מזמינים אותו לשתות קפה בשדה מהתרמוס ונפרדים ממנו לפני שירצה חכמתו בפניהם. במילים אחרות הם הפסיקו להקשיב לו ברגע שגילו שהעצות שלו לא תרמו ולו מאה גרם להגדלת יבולם.

אבל אני, ככל החדשים עדין לא הכרתי עובדות החיים וכשבא לחלקתי מדריך שהוא גם אגרונום מדופלם וגם עובד בשירות ההדרכה של משרד החקלאות מיד עברתי למצב של האזנה דרוכה לקליטת כל פרט היוצא מפיו. ובכן אותו גיורא בא לחלקתי כמה ימים קודם לכן לקח דגימות קרקע ומים במבחנות מדעיות ונתן לי שיעור קצר על דישון ובסיומו סיכם: " נוסחת הדישון בשלב ההנבטה היא עשרים, חמש עשרה, עשר" כשראה שאני בוהה בו עם סימן שאלה גדול הוסיף: " כמובן שהתכוונתי לכמויות PPM של חנקן זרחן ואשלגן במים".  והצביע על שלושה שקים  של חמישים קילו כל אחד שהיו מונחים ליד מיכל הדישון , שק חנקן, שק זרחן ושק אשלגן. בעוד כמה ימים יחזור עם תוצאות בדיקות המעבדה וייתן לי הוראות חדשות.

כשהסתלק העפתי מבט סביבי וראיתי את שכני בחלקה הסמוכה שהיה חבר ותיק קורא לעברי "הוא בטח אמר לך לדשן עשרים חמש עשרה עשר", צעק תוך שהוא מגחך.

מדברי השכן הבנתי שאני בבעיה שלא ברורה לי עדיין מהותה והחלטתי להעיז ולפנות לשמש. מה יש לי להפסיד, מכסימום הוא יתעלם מבקשתי.

כעבור כמה ימים בדרכו לשדהו רכוב על הג'ון דיר הירוק שלו עבר שמש בדרך הגובלת בחלקתי, ראה אותי עומד נבוך ליד מיכל הדישון ונזכר בתחינתי שיבוא. הוא עצר הטרקטור וקפץ ממנו בקלילות נכנס לשדה שלי מבלי לענות על ברכת שלומי המתרפסת. התכופף, גרף בכף ידו חופן אדמת חול מהערוגה הסמוכה , קירבו לפיו ונגע בחול בקצה לשונו. עמד כך כמה שניות, מצחו מקומט בתנוחת הרהור מרוכז ואז פלט לעברי "תדשן שבע עשרה שלוש עשרה אחד עשרה ותפסיק לשלוח דגימות למעבדה אם אתה רוצה לקטוף פלפלים מהחלקה הזאת בחורף". לפני שקפץ חזרה על הטרקטור הספיק לשרבב עוד עצה "ותפסיק לשקול את הדשנים במשקל,אתה מושבניק ולא רוקח. פשוט תהפוך את השק מעל המיכל ותן לדשן להישפך חופשי במשך שבע עשרה או שלוש עשרה או אחת עשרה שניות, זה הכי מדויק ונותן יבולים הכי גבוהים". בטרם סיימתי לעכל דבריו כבר היה רכוב על ג'ון שלו בדרך לחלקתו.

אולם, לפני שאגיע לקטיף בחורף ועוד לפני שהתרחש הסיפור עם שמש והדישון, אספר לכם על גבאי (יותר מששה טון ) ומועד הזריעה של אותה חלקת פלפל שלי. באחד הערבים על הדשא שמעתי את שמוליק אומר למושיק שכדאי לראות מתי גבאי זורע, "זה יותר מחמישים אחוז מכל הסיפור " אמר שמוליק בקול תוך שהוא מוודא שדבריו למוישיק יגיעו לאוזניי. שמוליק ומוישיק היו מוותיקי חצבה כמובן.

אני הייתי בטוח שנפל בחלקי מידע ששווה משקלו בפלפל והכנתי תכנית פעולה כמיטב מסורת פעולות הצנחנים. בהתקרב מועד הזריעה התחלתי משוטט ימים ולילות ליד חלקתו של גבאי. על מנת שלא לעורר חשד הייתי משים עצמי עסוק במטלות שיגרתיות או מחפש משהו שאבד לי כביכול דווקא ליד שדה גבאי. בלילה הייתי פשוט מתגנב ומסתתר מאחורי עץ אשל גדול תוך שאני מסווה עצמי ופני מושחמות, כמו שלמדנו בצנחנים, כבר אמרתי?

ערב אחד, בעודי אורב מאחורי האשל שמעתי קול טרקטור מתקרב ולאור הירח הבחנתי בגבאי הרוכב על טרקטורו ומאחוריו רתומה מזרעה לתפארה. נדרכתי. הטרקטור נכנס לחלקה , התייצב בראשיתה של הערוגה הראשונה, גבאי קפץ , ניגש למזרעה שמאחורי הטרקטור, הרים את מיכלי הזרעים לוודא שהם מלאים בזרעי פלפל, אז חזר ועלה למושב הנהג והחל נוסע לאורך הערוגה והמזרעה נגררת אחריו, פותחת תלמים זעירים ומכסה על הזרעים שנפלו לתוכם.

"יש!!!" צהלתי חרישית, באה עת הזריעה וזה הרי יותר מחמישים אחוז מכל הסיפור כמו שאמר שמוליק.

רצתי לחלקתי, הטרקטור שלי עמד שם בהיכון רתום למזרעה כמו מחכה לאות המושיע מחלקת גבאי, מילאתי המיכלים בזרעים והתחלתי לנסוע ולזרוע, לזרוע ולשיר בקול שהרי הצלחתי נראתה לי וודאית ודמיינתי שיירות של  מיכלי פלפל ירוק נוסעים מחלקתי לבית האריזה ושוברים שיאי טונאז' כמוהם לא נראו בחצבה מעולם. כל הלילה זרעתי ברינה ועם אור ראשון היה השדה זרוע לתפארה. עייף ומאושר נסעתי הביתה לבשר לאילנה זוגתי ולשתות איתה קפה של בוקר תוך שאנו מתווכחים בינינו "אל קמינו או וולבו". אילנה העדיפה וולבו מסיבי, אני בעד  אל קמינו קרבי כמובן.

שמרתי את סוד מועד הזריעה לעצמי כי מי רוצה שותפים למועדון העל של חצבה, העדפתי לחלוק מידע עם גבאי ושמש ותו לא, המעמד מחייב.

להפתעתי הרבה כעבור שבוע כשעברתי לתומי ליד חלקת גבאי ראיתי אותו יושב על הטרקטור, מאחור רתומה מזרעה והוא שוב זורע!!!. הייתי המום ורצתי הישר לחלקתו של שמוליק. תוך שאני מתנשף בהתרגשות, מנפנף בידי לכל עבר ומנסה לחבר משפטים סדורים. שמוליק אמר לי להירגע קודם כיון שהתנשפתי בכבדות ואז הרשה לי לדבר. סיפרתי לו שאני חושב שגיליתי את הסוד הגדול של גבאי, לזרוע את הפלפל פעמיים באותו שבוע, למרות שאני לא מבין למה זה כל כך טוב.

שמוליק כמעט התמוטט מצחוק. "אידיוט אחד" אמר לי. "גבאי תמיד זורע פעמיים, פעם אחת כדי להטעות את החברים עם מזרעה ריקה מזרעים כלומר על ריק ופעם אחת עם זרעים ממש. הבעיה שאף אחד לא יודע מתי הפעם עם הזרעים ומתי הפעם עם כאילו זרעים. בגלל זה רק החדשים נדפקים וזורעים לפי גבאי. חשבתי שמהנדס מהטכניון כמוך יבין שגבאי לא פרייר ובעיקר שהוא לא אוהב שותפים בהיכל התהילה שלו".  הלב שלי הלם בחוזקה, עולמי חרב עלי ויבול הפלפל העתידי  התדרדר פלאים בדמיוני לפחות משלושה טון.

אחרי כמה דקות כששבה אלי הכרתי שאלתי את שמוליק "אז למה לא סיפרת קודם?". שמוליק הסתכל עלי, חייך ואמר "הרי לא היית מאמין לי כי אתה כבר יודע שכולם רוצים לדפוק פה את היבול של כולם…"