הנקבנית והשקשוקה פבר' 08
העולם של תחילת שנות השבעים היה עולם מנוקב. הנקבים של אז הם הביטים של היום. באותם ימים עוד לא היינו מושב ובטח לא שיתופי, היינו קומץ סטודנטים שבחר ללמוד מדעי המחשב שהיה מסלול שזה עתה נולד וכיון שרובנו לא ידענו מה לעשות או שלא היינו מוכשרים או כשירים דיינו למקצועות ה"קשים" הפכנו לשפני ניסוי במחלקה שזה אך נולדה. לימים התברר לנו שגם הטכניון לא ידע בדיוק מה הוא רוצה מבוגרי המסלול החדש ואז חיפשנו לנו אלטרנטיבה ממשית יותר לחיים שאחרי הלימודים. כך נוצר "גרעין הטכניון", שמנו באותה עת, אבל לא זה מה שרציתי לספר.
בזמן הלימודים נתקלנו בעולם חדש לגמרי. לא, לא התכוונתי לעולם מדעי המחשב ההזוי של אותם ימים אלא לתחום הנקבים שהיה הרבה יותר מוחשי עבורנו והיווה חלק חיוני של תהליך המחשוב שמאז הספיק להשתלט כליל על חיי בני אנוש. תחום הנקבנות היה מורכב משלושה מרכיבים מרכזיים, החשוב שבהם היה מרכיב הניקוב או למען הדיוק הנקבניות שעמדו במרכזו ובמרכז תשומת לבנו הצעירה. שני המרכיבים האחרים היו הכרטיסים המנוקבים , ופתיתי הנקבים שנוצרו לאחר ניקובם ע"י הנקבניות. אפרט קמעה להבהיר התמונה: בכל מוסד אקדמי המכבד את עצמו היה בצמוד לבנין המחשב אולם קטן ובו שורות של מכונות ניקוב שלידן ישבו צעירות חינניות שהיו מקישות במהירות עצומה על לוחות המקשים שלפניהן ומנקבות תוך כדי תנועה כרטיסים לבנים או כחולים שנכנסו למכונת הניקוב מצידה האחד שלמים ויוצאים מנוקבים ומחוררים מהצד השני, לאחר שעברו תחת אצבעות הנקבניות. מתחת למכונת הניקוב הצטברו החורים שניקבו הנקבניות שלא היו אלא פתיתי הכרטיסים הקטנטנים שננקבו החוצה מן המכונות ונאספו לסל מיוחד שנח לרגלי הנקבניות. את הכרטיסים המנוקבים היו לוקחים אחר כבוד אדוני עולם המחשבים של אותם ימים, מפעילי המחשב. שהיו קבוצת אצולה רודנית של גברים, אבל רק גברים, שהיו אחראים על הפעלת מכונת הענק שקרויה היתה מחשב ונראתה כמו דינוזאור מודרני ששכן אחר כבוד בבנין גדול ומרווח במרכז כל קמפוס. הדינוזאור היה עטור באלפי נוריות בקרה מהבהבות כמו טורף רעב וכדי להרגיעו היו מזינים אותו בכרטיסים המנוקבים אותם היה בולע מצד אחד בקולות טרטור ייחודיים (שלב הקלט בלשון האקדמיה) וכעבר תהליך עיכול לא קצר (שלב העיבוד) היה פולט מצדו השני בטרטור מסוג אחר נחש של נייר רציף באורך של עשרות מטרים (שלב הפלט באותה לשון), מודפס באלפי שורות הקסדצימליות ובסופן שורה של עשר כוכביות ואחריהן המילה ERROR עם 3 סימני קריאה, שבשפת הדיוטות פשוטים פירושה היתה " סטודנט יקר, התכנית שכתבת לא עובדת, חבל על הכרטיסים שניקבת, חבל על החשמל האלקטרוני שהושקע בעיבוד, חבל על הנייר הרציף שפלטתי, לך לעשות משהו מועיל יותר לחברה האנושית". וחוזר חלילה!
כסטודנטים למדעי המחשב עיקר הכשרתנו האקדמית הוקדשה לענין הכרטיסים וניקובם כיוון שלא מיומנים היינו במלאכת הנקבנות הערצנו את אצולת הנקבניות שבנוסף לסגולות ההקשה המופלאות שלהן היו גם היפות בבנות חווה שהסתובבו בין מדשאות הטכניון שלא התברך באותם ימים בשפע סטודנטיות מהמין הנכון. התוצאה הבלתי נמנעת היתה שחדר הנקבניות היה אפוף הילה שמימית ויותר מזה אפוף סטודנטים ממין זכר שהסתובבו סביבו כל העת בתקווה ליהנות מפריו המתוק.
בראשית אותן שנות שבעים נקלענו מתוקף גילנו הצעיר והכשרתנו המיליטריסטית למלחמת יום הכיפורים, שגילגלה אותנו על פנינו עד שמצאנו עצמנו מוטלים במוצבים בצל מטעי המנגו על שפת תעלת המים המתוקים בארץ גושן בואכה איסמעיליה. ולא סתם מונחים היינו שם כשאנו יורים על המצרים שמעבר לתעלה הצרה והם כמובן משיבים בברכה דומה ללא מטרה מוגדרת אלא שעשינו זאת במשך ששה חודשים תמימים.
אני ניצלתי את ההזדמנות ובעת שהייתי מסייר בין מוצבי הפלוגה כמצוות תפקידי וכיון שהשיחות לאחר כמה שבועות התמצו בדיאלוג הבא:
-"מתי אתה חושב שחוזרים הביתה?" היה החייל שואל
– בעוד שלושה שבועות אני מקווה" עניתי בחיוך יודע דבר
-"??????" שתק החייל בשאלה
-" אחרי חג שבועות הבא, וזה שאחריו וזה שאחריו" הייתי מתחכם כל פעם מחדש.
נו, כיון שזה לא היה מאד מוצלח החלטתי אחרי כמה התחכמויות כאלו לנסות ולעשות נפשות לרעיון הקמת מושב שיתופי בגליל, קרי להצטרפות לגרעין הטכניון היוקרתי שלנו.
בד"כ החיילים היו מהנהנים שהם יחשבו על זה אבל המבט בעינים שלהם אמר "עוד בדיחת קרש מהסוג של שלושה שבועות". לפחות נסיתי! אבל היה בכל זאת פרי קטן למאמצי.
באחד מאותם סיבובים ולאחר סיום הדיאלוג הקבוע על שלושת השבועות ולאחריו המונולוג שלי על הגרעין וההתיישבות, רון הכוון ממחלקת התול"ר (תותח ללא רתע) שלח לעברי מבט שונה ממה שהורגלתי כתגובה.
זיק של תקווה התעורר בי, התיישבתי מול רון בכורסת הקטיפה המהודרת ליד שולחן האוכל המאולתר בחדר האוכל המאולתר במוצב המחלקתי המאולתר של מחלקת התולר. אהבתי את חדר האוכל שקירותיו עשויים ממאות ואלפי קופסאות הלוף שנשלחו במנות הקרב והוסבו אחר כבוד לחומרי בניה מחוסר שימוש אחר כמו אכילה למשל. אבל לא בגלל תמונות הלוף האדמדם שעל הקופסאות אהבתי את המקום אהבתי אותו בגלל שרון תלה על קיר הלוף תמונות אמצע מחוברות הפלייבוי שהוצפנו בהן ע"י תורמים נדיבים כתחליף לא הוגן למחסור בבית.
רון היה אמנם הכוון בצוות שתיים של ג'יפ תותח ללא רתע נגד טנקי והיה כוון לא רע אפילו אבל לא סתם מצאתי אותו תמיד במטבח המחלקתי במוצב ההוא כיון שהוא הגיע להסכם עם כל המחלקה שהוא יהיה הטבח הקבוע, ללא תורנים, ובתמורה הוא לא ישמור, לא ייצא לסיורים בין המוצבים ועוד כמה לאווים.
לא רק שתמיד מצאתי אותו באותם חודשים באותו מטבח מעוטר שדיים אימתניות על גבי לוף אלא שתמיד, אבל תמיד, הוא היה מכבדני באותה מנה חמה שהיה מכין, שקשוקה חמה ומהבילה שהכין מביצי הברווזים הצבעוניים שמשייטים היו במימי התעלה הסמוכה ומעגבניות צהליות תקניות. כיון שמתעב אני ביצים רכות בכל צורה שהיא הייתי מזיז המנה הצידה בעדינות ובאיטיות שלא להעליב את רון שעל שקשוקתו גאוותו. אציין רק ששקשוקה היתה המנה הקבועה היחידה האכילה שרון ידע להכין ולכן הכין אותה ותו לא.
ובכן, אותו רון שקשוקה לא ממש נדלק על רעיון הגרעין אלא שפשוט רצה לרצותני כיון שראה שבשקשוקה איני נוגע שלא באשמתו , אבל האזין לי בתשומת לב רבה כביכול, למראית עיני, הנהן במקומות הנכונים ולאחר כמה מפגשים אפילו הבטיח שהוא יחשוב על זה.
כמעט שכחתי לספר, אבל גם רון היה סטודנט, ואפילו למדעי המחשב. אמנם הוא למד רק באוניברסיטת באר שבע ולא בטכניון אבל זה לא היה בלתי נסבל לגמרי מבחינתי שהרי צריך לתמוך בפריפריה.
כמו כל דבר טוב גם המלחמה הקטנה שלנו בארץ גושן הסתיימה וחזרנו איש לביתו ולכסאו באולם ההרצאות. רון חזר כמובן לאותה אוניברסיטה דרומית ואולם למרות היותה נידחת ולא נחשבת בעינינו היה לה בכל זאת משהו אקדמי משותף למוסדנו היוקרתי בצפון, הלא הן הנקבניות שבחדר הנקבניות.
מפתיע, אבל עובדה ואפילו חשובה לעתידנו במושב יעד.
באחד משיטוטיו חסרי התוחלת בד"כ של רון ליד דלת חדר הנקבניות נפתחה דלת החדר באחת וממנה פרצה בסערה תוך נפנופי ידיים וקריאות קרב נערה שחורת תלתל ועין ובדרכה נתקלה במשוטט התמהוני ומעדה. אולם כשהתרוממה וידה מונפת באיום לעבר מכשילה נתקלו עיניה הבורקות של אסתי בעיניו הטובות והמתנצלות של רון והניצוץ ניצת. (זוהי גירסתי לענין הניצוץ, אולם הקורא מוזמן לקרוא את גירסתו של רון לניצוץ בסופו של הפרק)
למחרת קיבלתי טלפון מרון. מה נשמע, מה קורה, מה נשמע. ראיתי שהבחור מסתובב סחור סחור אז עודדתי אותו לפרוק "נו, מה החלטת לגבי ההצטרפות לגרעין?".
"רוצים, רוצים" הוא זרק לי לפני שאתחרט או אולי הוא יתחרט.
"מי זה רוצים?" שאלתי כיון שלא ידעתי על התקרית בכניסה לחדר הנקבניות בדרום.
" אסתי החברה שלי ואני" ענה בגאווה תוך שהוא מדגיש את החברה שלי.
"ומה עושה חברה ?" שאלתי בחשש שמא יביא לגרעיננו גורם לא רצוי.
"נקבנית!!!" צעק רון בניצחון לתוך האפרכסת.
נשמתי לרווחה, וואללה איך רון שקשוקה הצליח לתפוס נקבנית, חלומו הרטוב של כל סטודנט למדעי המחשב. " תכתוב לג'ינג'ית מוועדת קליטה שלנו " אמרתי לרון וההמשך ידוע.
רון ואסתי או יותר מדוייק אסתי ורון עלו איתנו למחנה הזמני. לימים השתנה העולם, את הנקבים והפתיתים החליפו ביטים אלקטרוניים, חדרי הנקבניות נסגרו והזן המיוחד והיפה של נקבניות נכחד מן העולם לדאבון ליבנו.
הדברים הטובים והמעודדים היחידים שנותרו מעידן הנקבים והנקבניות ומהתקופה באיסמעיליה במלחמת יום הכיפורים הם העובדה שרון ממשיך לעשות לנו מדי פעם שקשוקות נוזליות ואסתי נותרה אחרונת גזע הנקבניות בתבל, אם כי את כישוריה הנקבניים היא מנצלת מזה שלושים שנה למילוי תפקידה כרבש"ית הנצחית והבלתי חדירה של יעד.
נ.ב. רב"שית זה רכזת ביטחון שוטף.
גירסת רון ל"איך פגשתי את אסתי":
באותם ימים נהוג היה בארץ לממש אחת לשנה מצוות עלייה המונית לרגל לירושלים, מצווה שנקראה בראשיתה "צעדת ארבעת הימים" שבהמשכה הפכה ל"צעדת שלושת הימים" עד שהתכווצה לה כמו חולצת הטריקו הישנה שלי לאחר כמה כביסות וכל שנותר ממנה (מן הצעדה כמובן, החולצה אם כבר שאלתם עברה אחר כבוד לבן אחותי שנולד שאותה עת) הוא מצעד של שעה, גג שעתיים, ברחובות ירושלים. אופייני לעוד תופעות במדינתנו הקטנה והמתברגנת במהירות.
חזרה לאהבה, על רון כמו על כל חיילי הפלוגה נגזר להשתתף באחת הצעדות, מין "צ'ופר" שנוי במחלוקת לגבי צנחנים שהיו משופעים ב"צעדות" מזורזות למיניהן, עם חגור מלא ואלונקות . בהיותו משוטט במאהל בחיפושים אחר מראה שוקיהן של תלמידות תיכון במכנסיהן הקצרים עם גומיות להדקן ליריכיהן השזופות, מטעמי צניעות כמובן, נתקל בנערה שחורת תלתלים ועינים שחייכה אליו בשתיקה. המשוטט הנבוך הסמיק ומעודד מהחיוך המפתה בירכה לשלום בקול ניחר שכיסה על התרגשות מהולה בהתלהבות.
הניצוץ ניצת!.רון היה מאושר, מצא נערה מתולתלת ושחורת עין שמרבה לחייך ואינה מדברת , ממש להתאהב! ואכן התאהב והחל מודיע לכל מי שהיה מוכן להקשיב לרגע שיש לו חברה, חברה ממש, ושהיא בחורה שקטה ושבמקום סתם לדבר רון מדבר לאסתי והיא עונה לו בפתקים, שכן מיתרי הקול שלה משתקמים מניתוח שעברה לאחרונה.
כעבור שלושה חודשים הופר השקט כשבוקר אחד רון התעורר משנתו לעוד בקר של אהבה ושמע קול לא מוכר נוזף בו "קום מהר! אני צריכה לזוז ואין לי זמן לקשקושים שלך!" הקול בקע מפיה של אסתי שהחלימה מהניתוח. מאז ועד היום אסתי מדברת ורון שותק ואפילו לא עונה בפתקים, בין כה וכה זה לא יעזור.