הרכבת תיכנס בעוד שתי דקות לתחנה הנכונה ספטמבר 2014
בלילה ההוא היתה שנתי טרופה, ובשפת המשוררים שנתי נדדה, שוטטה במחוזות לא מוכרים. בבקר שלמחרת הייתי אמור להתעורר בשעה ארבע וחצי כדי להספיק ולהגיע לרכבת הבקר המוקדמת וכל זאת כיון שקבעתי פגישה בכרך הגדול בשעה מוקדמת, מוקדמת מדי תאמרו בוודאי.
באותו לילה קצת לפני חצות כיוונתי את השעון המעורר שעל השידה הסמוכה למיטתי לשעה ארבע ושלושים, נכנסתי למיטה, התמתחתי וחיכיתי לפיית השינה שתניח אצבעות מרפרפות על עפעפי ותפיל עלי שינה טובה. באותו לילה הפייה היתה עסוקה כנראה וגם שנתי החליטה לנדוד מחוץ לחדרי ואני נותרתי עם הפחדים הרגילים. אולי השעון המעורר יתקלקל ולא יצלצל , אולי כן יצלצל אבל לא בשעה שכיוונתי אליה, אולי יצלצל בדיוק בשעה אבל אני לא אשמע. בקיצור לא ממש ישנתי באותו לילה, ורק בדוחק אפשר לקרוא למה שעבר עלי נמנום לסירוגין טרוף אי שקט מחשש ליקיצה שלא בעיתה. בארבע לפנות בוקר החלטתי שאין טעם להמשיך לרבוץ במיטה לעוד חצי שעה מסויטת. קמתי, עשיתי בצורה לא מודעת את סידורי היקיצה הרגילים וניגשתי למטבח. כוס קפה חם עם פרוסת לחם דגנים מרוחה בגבינה חמישה אחוז. תוך כדי לגימות מהקפה המהביל בעודי עומד ארזתי בחוסר מנוחה את חפצי בתרמיל הגב הקטן ויצאתי חרש מהבית שלא אעיר בני ביתי הישנים עמוקות. הנעתי את האוטו, הדלקתי את הרדיו על גלי צה"ל, שירים שקטים של טרם זריחה, עשרים דקות ואני במגרש החניה ליד תחנת הרכבת, בדיקה בטחונית חפיפה, כרטיס נסיעה נבלע בחריץ אחד נפלט ממשנו ואני בדרך לרציף 2 ממנו יוצאות הרכבות דרומה לעבר הכרך הגדול. נכנסתי לקרון הלפני אחרון שעוצר בדיוק או בערך מול המדרגות הנעות בתחנת עזריאלי אליה כיוונתי, חיפשתי ומצאתי מקום פנוי על ספסל עם הפנים לכיוון הנסיעה, אני תמיד עם כיוון הנסיעה, שקעתי בכבדות לחיק המושב. פשטתי רגלים קדימה השענתי ראש אחורה, הרכבת יצאה לדרכה בחריקת גלגלים אל מול פסים .נשמתי קצובות. עצמתי עיני, הייתי מוכן בגופי ובנפשי לשינה שתגאל אותי מיסורי הלילה הלבן שהחל נמוג בפני שחר היום החדש.
עברו כמה דקות בהן לא היה לי ברור האם אני ישן וחולם על נסיעה ברכבת או שאני אכן נוסע ברכבת אבל איני ממש ישן. האפשרות השניה היתה כנראה הנכונה. נשמתי החרדה מפני החמצות ופספוסים מנעה שינה בעיני שמא אחמיץ את התחנה בעזריאלי בזמן שאני ישן. את התחנה לא החמצתי אבל את ההזדמנות להשלים שעה וחצי של שינה במהלך הנסיעה החמצתי גם החמצתי. הכרוז הודיע על תחנת השלום עזריאלי בתל אביב , נטלתי תרמילי, יצאתי מהקרון לרציף, עייף אך מאושר. עייף יותר ממה שהייתי כשנכנסתי לקרון אך מאושר יותר כי הגעתי לתחנה הנכונה.
תפסתי מונית לאבן גבירול, בית קפה של פגישות עסקים, לחיצות ידיים, דיבורים, הפוך קטן עם קרואסון חמאה וסודה עם קצת לימון, עוד דיבורים, עוד הפוך קטן עם אחד סוכרזית, עוד דיבורים. לחיצות ידים לסיום. מונית חזרה לתחנת עזריאלי, הכרטיס מהבוקר, כרטיס הלוך חזור כרגיל, נכנס לחריץ ויוצא מחריץ אחר השער נפתח, ירידה לרציף 1 של הרכבות צפונה, רכבת לנהריה, קרון באמצע ספסל עם כיוון הנסיעה, תמיד עם כיוון הנסיעה. צונח תשוש למושב, הרכבת זזה, רגליים קדימה, ראש אחורה עפעפים עצומות, הסנטר מונח על החזה נרדמתי!
לפתע מתנער בבהלה, מתעורר באחת ושואל את החיילת היושבת במושב ממול "איפה אנחנו?". החיילת שכנראה אין לה בעיה לשבת נגד כיוון הנסיעה, מוזר בעיני, עונה לי שהגענו לתל אביב מרכז סבידור. מצד אחד עברו בקושי שתי דקות מאז נרדמתי אבל מצד שני עדין לא החמצתי את התחנה בה עלי לרדת כדי לחזור הביתה, עייף ומטושטש משהו אבל גם רגוע יותר , קצב הדופק שלי יורד משהו מהיקיצה החפוזה, אני עוזר לדופק החרדתי שלי להירגע עם כדור הרגעה "מחומרים טבעיים" כפי שהבטיחה הרוקחת. המלחמה בין העיפות המטשטשת והחרדה מפני פספוס התחנה נמשכת. רגלים קדימה ראש אחורה עפעפים חצי עצומות, רעש דפיקות גלגלי מתכת על גבי מסילת הברזל, עצים, שדות ובתים חולפים בחלון לאחור בקצב נסיעת הרכבת המהירה קדימה, נמנום מתחלף בערות רגעית, חלומות על כרוז שמכריז הגענו לבנימינה או לחדרה ואולי אלו לא חלומות, פה ושם אפילו צפירה טורדנית, ההיתה או חלמנו חלום? נרדם עוד פעם ולפתע מתעורר. הרכבת עצרה בעוד תחנה, וכבר נשמעים קולות המזרזים נוסעים אחרונים לעלות בטרם יינעלו הדלתות. החילת מולי איננה, כנראה ירדה באחת התחנות. מעט הנוסעים האחרים ישנים. מבט מהיר החוצה, אין מולי שלט וגם אם היה לא הייתי מסוגל לקרוא, מטושטש משינה או מחוסר שינה. התחנה דומה לתחנה שלי. בהחלטה חפוזה נוטל תרמילי מזנק לעבר הדלת תוך כדי שנשמע צפצוף האזהרה לסגירת הדלתות, מצליח לחמוק מהקרון לרציף. מבט לאה ומצועף מסביב, הרציף אכן דומה, הפסים והחצץ מתחתם דומים אפילו בקתת המזנון והלחמניות עם הנקניק בחזיתה דומות. "זו התחנה שלי" אני משכנע את עצמי האפוף, צועד לאטי מפתח התחנה לרחוב הסמוך. שורת מוניות כבר מחכה שם כרגיל. עכשיו אני בטוח, ירדתי בתחנה הנכונה.
אחד מנהגי המוניות שעמדו בחבורה בחזית התחנה זיהה אותי כטרף במצוקה, קפץ לעברי תלש את תרמילי מכתפי תוך שהוא נכנס למונית, מניח תרמילי במושב הקדמי לידו ומורה לי להיכנס למושב האחורי. אני מציית לו מבלי לערער, במצבי המעורפל טוב לי שכך יובילוני ברסן עד שאפגוש את הסדינים במיטתי הנעימה בבית. "לאן" ספק שואל ספק גוער בי העורף של הנהג שלפני. " הרצל 41 " אני מלעלע את כתובת ביתי. המונית מזנקת ממקומה עוד טרם השלמתי מילותי ואני עם רגלים קדימה וראש לאחור, עינים עצומות נרדם ללא פחד מהחמצה, בשביל זה הרי יש את נהג המונית שחטף אותי.
"הגענו 50 שקל" אני שומע ממעמקים קול, קולו של נהג המונית. הוא רואה במראה שאני טרם נחתתי על הקרקע אז הוא מושיט יד לתרמילי, שולף ממנו ארנקי, שולף מארנקי שטר, מחזיר הארנק לתרמיל, מושיט התרמיל לעברי "יאללא, הגענו, להתראות" ודוחק בי לצאת. טרם הספקתי להזדקף מחוץ למונית והיא כבר לא היתה מאחורי. מצמצתי בעיני, מסונוור מהשמש הבוהקת או מחוסר שינה או משניהם, לפני הבחנתי בכניסה לחדר מדרגות בית רגיל, לא משהו מיוחד, סטנדרטי כמו ביתי. צעדתי בלאות כמה צעדים ונבלעתי באפלולית חדר המדרגות הבנאלי שלנו, טיפסתי בקושי לקומה השניה בה אני גר, נשענתי בעינים כמעט עצומות על הקיר מול הדלת שלנו, לחצתי ברפרוף על כפתור הפעמון והנחתי ראשי על הקיר מוכן להירדם. "רק רגע" ענה קולה של אשתי צרוד משהו מתוך הבית וכעבור כמה שניות נפתחה הדלת ובפתח עמדה אשה. האשה היתה אמנם אישה, בזה הייתי בטוח, אבל לא היתה אשתי, גם בזה הייתי די בטוח.
"סליחה, זה בית משפחת רדאי?" שאלתי בקול סדוק מחוסר שינה. האשה הסתכלה עלי בחשדנות .
"טעית בכתובת, אין פה משפחת רדאי בכלל" ענתה האישה,. עכשיו הייתי בטוח שנפלה פה איזו אי הבנה.
"זהו הרצל 41 ?" שאלתי בהיסוס .
"כן" ענתה האשה בחוסר סבלנות, "אם אני לא מכירה אותך אז בטח שאתה לא גר פה ואולי בכלל יש לך כוונות אחרות, אני מיד מצלצלת למשטרה" המשיכה בנימה מאיימת
"רגע, חכי רגע לפני שאת מתקשרת, כנראה באמת טעיתי" אמרתי בעייפות . האשה הסתכלה עלי בחשדנות ולפתע ראיתי בדל חיוך בקצה פיה.
"הרצל 41 באיזו עיר אתה מחפש?" שאלה .
"בנהריה " עניתי בשקט.
"אז אתה בכלל בעכו" אמרה במהירות וטרקה את הדלת במהירות גדולה עוד יותר.
התישבתי על המדרגות שלפני הדלת, השענתי ראש על הקיר ונרדמתי.