"חקלאות תעשייתית" פב 08
בהיסטוריה ההתיישבותית יעד הוקם כמושב שיתופי במסגרת תכנית להקמת כפרי תעשייה בגליל. במחשבה שניה, כפר תעשייה (כפ"ת ) הוא שם של צורת התיישבות כפרית שאינה חקלאית כמיטב המסורת ההתיישבותית ששלטה עד שנות השבעים. כמדומני שלאף אחד שם למעלה במוסדות המיישבים לא היה מושג למה הכוונה באמת חוץ מאשר הכוונה לא להקצות קרקע חקלאית למתיישבים המוזרים. אף אחד לא הסביר לנו איך ישוב קטן על פסגה נידחת בגליל מקים מפעל תעשייתי רועש עם גגות "משור" וארובות פולטות עשן ומשאיות פול טריילר מעמיסות ופורקות. וכיון שאת החיים אי אפשר לרמות, הרי "התעשייה" שהחלה מתפתחת במצפים בגליל היתה תעשייה משרדית משהו, שמייצרת בעיקר ניירות עמוסי מלל ולפעמים רק מלל כך שתנועת המשאיות באזור נותרה כשהייתה למעט משאיות בטון מוכן ממחצבת שגב הסמוכה.
ובכל זאת בלי חקלאות בכלל אי אפשר להחשב חלק מתנועת התיישבות חלוצית, אז הקמנו ביעד חממה. אך כיון שהמשק במושבנו הקטן היה בנוי אך ורק מענפים מתקדמים ו/או חדשניים כמו משרדי תכנון, בית תכנה ומפעל קטן לייצור משקלים אלקטרוניים למטרות משקליות, היה צורך לשדרג את תדמית החממה למען תשתלב באופי האקדמי טכנולוגי המתקדם שריחף כהילה מעל יישובנו הצעיר. ונמצא פתרון הולם לבעיית הבן החורג. לחממות קראנו בתי צמיחה ובברושורים טרחנו להדגיש שלא מדובר בחקלאות גרידא אלא ב"חקלאות מתועשת", וכדי לסלק את ניחוח הזבל החקלאי הכברנו מילים על מיקרו אקלים, בקרה ממוחשבת, השקייה מבוקרת בהצפה, שולחנות מתגלגלים, וילונות ממונעים, העשרה בפד"ח וכו'.
עכשיו נראה מי יקרא לחממה שלנו סתם ענף חקלאי, הרי ברור שזו תעשייה מתקדמת. בחממות אמנם גידלנו פרחים וצמחים שלא משתייכים למשפחת מוצרי ההיי-טק, והבקרה המיקרו אקלימית ומערכות ההנעה האוטומטיות הממוחשבות לא בדיוק נחוצים היו לצמיחתם הבריאה, אולי אפילו קצת הפריעו. אבל בטוחני שהם, הפרחים והעציצים, היו גאים בייחוד שלהם מול צמחי חממות חקלאיות פשוטות ויותר מזה בכמות המשאבים הפיננסיים שהשקענו כדי לשייכם למשפחת התעשייה המתקדמת.
למרות התמונה האידילית שהפגנו כלפי חוץ בהרמת קרן החקלאות בעיני המבקרים מהחוץ, הרי שהחיים נראו קצת פחות ורודים. החממה היתה ונותרה הסינדרלה הפשוטה בין ענפי המושב האציליים, ועובדיה נחשבו כנחותים בחברי המושב. לא, לא אמרו לנו שאנחנו כאלה אבל בגדינו המיוזעים, נעלינו הכבדות עם הבוץ ומבטי האדריכלים והמתכנתים לא הותירו מקום לספקות. ואולם הימים הקשים באמת היו ימי האסיפות בהן הביאה ועדת המשק את הדוחות הכספיים של הענפים לדיון באסיפת החברים. הענפים המתקדמים היו מציגים את תוצאותיהם וכמה הכניס יום עבודה של עובדיהם. כולם חייכו בגאווה,בעצם כמעט כולם, כי כשהצגתי את ההכנסה ליום עבודה בחממה המספר היה כמעט בלתי נראה ולעתים היה מקושט במינוס קטן משמאלו. היה זה אות לעובדי החממה לרדת נמוך בכיסאותיהם והאסרטיביים שביניהם הספיקו עוד קודם לכן לצאת לשירותים מהם לא חזרו עד היום.
למרות המצב המוראלי העגום של עובדי החממה במשך כל ימות השנה, היו להם בכל זאת כמה ימי עדנה בשנה, וימים אלה מקור האור היחיד כמעט במחשכי קיומם העלוב. היו אלה ימי הגיוסים.
מי שאינו אמון על אושיות ההתיישבות העובדת השיתופית אולי לא מסוגל להבין את משמעותם העמוקה והשורשית של הגיוסים בחיי הקהילה השיתופית , לאלה אומר רק שהתיישבות עובדת ללא גיוסים אינה התיישבות ובוודאי שאינה נחשבת כעובדת. גיוס בהתיישבות הוא כינוס כל הציבור מחוץ לשעות העבודה הרגילות, תמיד על חשבון שעות מנוחה או ימי שבת וחגים, במטרה לבצע פעילות עמלנית גופנית קולקטיבית לטובת הציבור . הגיוסים היו בבחינת מבחן נאמנות רעיוני שהטילו פרנסי הציבור (שנקראו מזכירות) על ציבור החברים במטרה לרענן את חושיו ורגשותיו האידיאולוגיים. הגיוס היה תמיד לעבודה גופנית חקלאית בשמש הקופחת או בגשם השוטף, רצוי כזו שגורמת לאדם להיראות בסופה כעובד אדמה, קרי מלוכלך ומזיע, תמיד בשבת ובחג, תמיד בציבור גדול ותמיד ללא תועלת ממשית (ויש האומרים שתמיד גורמת נזק) .
עצם הגיוס היה המטרה ולפיכך הטיעונים על תועלת ונזק לא היו רלוונטיים כלל. מושב יעד מחויב היה לפיכך לקיים את מסורת הגיוסים. כיון שלא היו ביעד של אותם ימים ענפים שניתן לקרוא להם עבודת אדמה למעט גן הנוי והחממה, הרי שכל הגיוסים היו בגן הנוי ובחממה. ואולם לא הרי גיוס בגן הנוי לגיוס בחממה. בגן הנוי החברים יכלו ליהנות מפירות גיוסם בראותם פיסת דשא חדשה צומחת או חורשת שיחים קטנה שצצה לה ליד מגרש המשחקים. בחממה החברים לא ראו ממש תוצאות מה עוד שבאסיפות על הדוחות השנתיים נטיתי לייחס לעבודה הלא מקצועית והרשלנית של המתכנתים והאדריכלים בימי הגיוס את הסיבה העיקרית להפסדי החממה באותה שנה, בעצם הסיבה לכל צרה שצצה בכל השנים. ניתוח כלכלי מקצועי זה לא התקבל באהדה והבנה בקרב הציבור הלא חקלאי ביישוב, רק עובדי החממה תמכו בו, מסיבות של גאוות יחידה .
נקודה נוספת שעלי להבהיר היא שרוב חברי המושב עבדו בענפים משרדיים נקיים בהם כמעט שלא נאלצו להפעיל שרירים. "כמעט" כיון שהם בכל זאת הפעילו את אצבעותיהם בהקשה אינסופית על מקלדות. המקלדת היתה הטוריה של מירב חברי המושב. בנוסף הם נהנו מכיסאות משרדיים עם משענות מתכווננות וגלגלים קטנים שאפשרו תנועה בתוך החדרים הממוזגים וביניהם ללא צורך לקום מהכיסא. גם בגדיהם היו משובחים ומגוהצים כראוי למעמדם, ושערם מסורק ברוח אותה תקופה עם שביל ישר כסרגל בצד שמאל של התסרוקת. הם נהנו משירותיה הצמודים של הצרכניה הצמודה שאיפשרה להם ליהנות ממנעמיה בהפסקות האוכל ואף ביניהן, כשהיו מכינים להם סנדביצ'ים מעודנים ומקנחים בבקבוק מיץ קר מהמקרר. הבכירים שבהם היו עסוקים בין סנדביץ' למשנהו בישיבות, המון ישיבות ארוכות ורבות מלל שייצרו פרוטוקולים אין סופיים ורבי מלל במחברות פרוטוקולים צהובות מסוג ספירלה שנצברו בחדרי הארכיון בארונות מדפי מתכת אפורים לעת צרה.
ליד המערכת המתקדמת הזו היתה החממה כמו סרח עודף מיותר הנדרש לפרוטוקול של תנועת ההתיישבות. החממה הורחקה מטעמי היגיינה אל מעבר לגבעה מחוץ לגדר המושב. עובדיה היו לרוב יוצאים לעבודתם עם הנץ החמה, זמן רב טרם מתחו שאר החברים את אבריהם לאחר שנת הלילה. לבושים היו בבגדי עבודה כחולים תוצרת אתא שהיו סמל מעמד העמלים באותם ימים. לראשיהם כובעים, בידיהם שקיות אוכל עם ארוחותיהם הדלות. אותם יצורים היו חוזרים מעבודתם לאחר רדת החמה, בבגדי אתא כחולים מוכתמים, לראשיהם כובעים מיוזעים ומרופטים משהו, בידיהם שקיות האוכל הריקות וחומקים היו חרישית לבתיהם למען לא יחרידו מנוחת החברים האחרים שהיו משחקים באותה עת עם ילדיהם הקטנים במרכז המושב.
היום היו קוראים לזה "פער מעמדי" או שמא "האוכלוסיה מתחת לקו העוני". באותם ימים מאושרים היו החקלאים עלה התאנה להיותנו התיישבות עובדת.
המפגש החברתי העיקרי בין החקלאים ושאר החברים היה בעת הגיוסים. קשה לקרוא למפגש כפוי "מפגש חברתי". לדעתי, הגיוס היה הכרח מגונה שיש לקיימו לפחות ארבע פעמים בשנה ע"מ לשמור על מעמד היישוב בתנועה. את הגיוסים קבעו מרכז המשק והמזכיר. הכללים היו שהגיוס המתוכנן יהיה בזמן שהכי לא מתאים לחברים, קרי שיהיה אירוע טורדני ומציק ויגרום להתמרמרות אצל החברים כדי שיחושו שמדובר בהקרבה אישית למען טובת הכלל. הכלל השני היה שהגיוס לא אמור להביא תועלת לחממה ולעובדיה ואולי אף לגרום לנזק ממשי ובלתי הפיך כדי שיוכל לשמש כתירוץ הולם לעוד שנה של הפסדים בחממה.
לאור עקרונות אלה התבצע הגיוס בשעות הבוקר המוקדמות או למען הדיוק בשעות הלילה המאוחרות כדי שניתן יהיה בסיומו ללכת ולעבוד יום שלם, חבר וחברה בענפיהם, כרגיל. הזמן האידיאלי היה בימי שבת לפנות בוקר שהיתה שעה "אהובה" במיוחד על החברים בתום שבוע עבודה מתיש.
בנוסף, כמרכז החממה לא ידעתי מה לעשות עם עשרות ידים לא עובדות ולא מסוגלות לעבודה שמגיעות בחשיכה של טרם זריחה ואמורות לא לגרום נזק גדול מדי לגידולים בחממה. לפיכך הייתי נאלץ להמציא עבודות המוניות שנראו הגיוניות ברמה סבירה לעיניים לא מקצועיות, עיני מתכנת או אדריכל, בקיצור פעילויות סרק מוסוות . ולסיכום, העבודה היתה אמורה להיות עבודת כפיים, למען חדוות העשייה הבראשיתית ובעיקר שלא ייפצעו החברים באצבעותיהם מכלי עבודה חדים ממתכת ויושבתו חלילה מעמל ההקשה על גבי המקלדת .
כשהגיעו החברים לרחבת החממה עליתי על ארגז שהכנתי מראש ובקול סמכותי הייתי פונה לציבור שלפני.
"בוקר טוב חברים, התכנסנו בשעה הזאת ובמקום הזה במטרה לסייע לעובדי ענף החממה בעונה הבוערת" שקרתי בקול נמוך ומלא חשיבות. וכדי לשוות מימד של מערכת מאורגנת חילקתי את החברים לצוותים של חמישה חברים וחברות, מיניתי לכל צוות אחראי, מסרתי בידיו פתק עם מספר וחזרתי ועליתי על הארגז, לאמור:
" כל ראש צוות ייקח את הצוות במרוכז לשטח, ייכנס איתם לערוגה שמספרה רשום על הפתק שמסרתי לו וימתין עד שיגיע עובד מהענף וידריך אותו" כך יצרתי סדר ארגוני , היררכיה ניהולית וערפל מודיעיני שהשאיר השליטה בידי.
לא ארבה בתיאור פרטי ההתרחשויות בארבע השעות של הגיוס, פשוט לא היו התרחשויות . מה שהיה זה הרבה להג קיטורי בין החברים הלא חקלאיים, כהרגלם במקצוע ממנו באו, מעט עבודת סרק מיותרת לחלוטין של עישוב עשבים שוטים, סיקול כמה אבנים קטנות והעברתן מצד אחד של הערוגה לצידה השני, ומעל הכל נשמעו גערות של עובדי החממה בראשי הצוותים על איכות העבודה, על האיטיות והעצלות של החברים ועל "הנזק שהם גורמים שעלול לפגוע קשות ביבולים הגבוהים שהיו צפויים השנה". בסיום הגיוס התפזרו החברים לחדריהם הממוזגים באנחת רווחה, מרכז המשק והמזכיר התכנסו לישיבת סיכום ושלחו מכתב למזכיר התנועה המתאר את הגיוס מלא ההקרבה של החברים ברוח ערכי התנועה, ואנחנו בחממה התיישבנו לספר בדיחות על המתכנתים והארכיטקטים הנרפים.
ביני לבין עצמי חייכתי בסיפוק, נמצאו האשמים ליבול העלוב ולמחירים הנמוכים של הפרחים השנה.
הכל ידווח באסיפה השנתית.