כְּשֶׁיִּסְתַּיֵּם הַשִּׁתּוּף                                             הפרטת המושב השיתופי, 1990

כְּשֶׁיִּסְתַּיֵּם הַשִּׁתּוּף, תִּוָּתֵר הַשְּׁכֵנוּת

וְיִתָּכֵן אַף יוֹתֵר- תִּשָּׁמֵר חֲבֵרוּת.

אָז אָנָּא מִכֶּם שִׁמְרוּ עַל הַטּוֹן,

כָּךְ נוּכַל בֶּעָתִיד שׁוּב לִפְצֹחַ בְּרוֹן.

כִּי זֶה שֶׁעָלָיו הַיּוֹם כֹּה תִּכְעַס,

בְּעֵינֶיךָ צוֹדֵק אַךְ לוֹ כְּבָר נִמְאַס,                                                              

מָחָר כְּשֶׁתִּמְעַד וּתְחַפֵּשׂ הַמִּסְעָד,

זוֹ כְּתֵפוֹ שֶׁתָּצוּץ לָהּ פִּתְאֹם מִן הַצַּד.

כִּי מִלִּים שֶׁיּוֹצְאוֹת בְּשָׁעָה שֶׁל חֶשְׁבּוֹן,

מוֹלִידָן הַלֵּב וְלֹא הַהִגָּיוֹן

וּכְשֶׁיִּשְׁקַע הָאָבָק וְיָצוּץ שׁוּב הַטּוֹב

תִּוָּתֵר מוּעָקָה, לֹא נִסְגַּר הַחוֹב.

אָז אָנָּא מִכֶּם שִׁמְרוּ עַל הָאוֹן,

לְכֻלָּנוּ עָתִיד מְעֻרְפָּל עוֹד נָכוֹן,

כָּל אֶחָד יִדָּרֵשׁ לְכָל שֶׁאָסַף בְּחַיָּיו,

לַנִּסִּיוֹן, אֱמוּנָה וּבְעִקָּר לַחֲבֵרָיו.