עונות השנה

בכל הארץ נחלקה השנה לארבע העונות הישנות והטובות סתיו וחורף אביב וקיץ. אם מה שקובע את העונה הוא כחול השמים ואור השמש יאמרו המהדרין שבחצבה שרר קיץ כל השנה והשינוי בין העונות  היה בעיקרו באורך היום והלילה ובגובה  הטמפרטורות שנעו בין מצב רתיחה בקיץ לבין חום נעים במה שהיה אמור להיות חורף. ובכל זאת גם בחצבה היתה חלוקה לעונות. בשפת המקום קראו לעיקריות שבהן "העונה" ו "הקיץ" . "העונה" היתה עונת קטיף הפלפל והיא חלה בין דצמבר למרץ. הקיץ החל במאי ואף קודם ומסתיים באוקטובר. שארית הזמן בין העונה והקיץ ובין הקיץ לעונה היתה שולית במחזור החיים החצבאי באותם ימים והוקדשה  לעבודות חקלאיות שהתנהלו יחסית בעצלתיים ולהכנה  נפשית למעבר הקיצוני שבין העונה לקיץ ולהיפך. במעבר קיצוני אין כוונתי להפרשי הטמפרטורה או לשינויים באורך היום אלא למהפכים הקיצוניים בהלכי  הגוף והנפש של החברים ובין החברים.

העונה

לחצבה הגענו אחה"צ. לאחר התאקלמות שארכה כמעט לילה שלם תמה תקופת החסד שלנו כמתיישבים חדשים, ונכנסנו הישר לזירת המירוצים כשכל מהלכינו מונחים על ידי עצות ידידותיות יותר ולפעמים גם פחות של חברים וותיקים ועתירי נסיון כשכל מעיינינו היה הטונאז' הנכסף בסוף העונה שתתרגש עלינו בתוך חודשים ספורים. השכמנו בשעה שלוש ושלושים לפנות בוקר, בחוץ שררה עדיין חשכת סוף הלילה. הבית היה חם כמו בצהרי יום במקום ממנו הגענו וקירות הבית העשויים בטון מזויין ("בניה בטחונית, נגד מחבלים" הסבירה לי השכנה חסידה באחד הימים) פלטו את חום יום האתמול כמו אגרו אותו למען הדורות הבאים. אילנה שפתה בזריזות קומקום מים והכינה שני ספלי קפה שלקחנו איתנו לרחבת הכניסה לבית. החשכה  שבחוץ היתה קרירה. סביב שרר שקט  מדברי עמוק ורחב ורק נביחת כלב בודד וקול התנעה של טרקטור הפרו אותו. בליבנו ידענו שזה השקט שלפני. המירוץ הגדול לעונה התחיל.

באותה עת לא ממש הבנתי מהי מהותה של אותה עונה אך כמועמד השותה בצמא דבר ותיקים הבנתי שכמועמד חסר דעת עלי לבצע הוראותיהם במדויק, גם אם הן נשמעות לי לא הגיוניות. " בעונה תבין הכל, עכשיו אין לך זמן לברבורי שכל, תעשה עכשיו וכשתגיע העונה אולי תבין" אמרו לי בארשת חשיבות כיודעי סודות היקום. לא אלאה אתכם בשלב זה בתיאור כל פרטי ההכנות עד בוא העונה, כיון שעלינו להבין את מהות העונה שהיא הבסיס להבנת ההוויה בחצבה. אדלג על חודשי הקיץ והסתיו ואכניסכם היישר בשערי העונה..

העונה נמשכה בממוצע מאה ועשר  יממות או נכון יותר לומר אלפיים שש מאות וארבעים שעות ברצף אחד ארוך ללא חלוקה לבוקר צהריים ערב ולילה המקובלים שלא לדבר על כך שלא היתה חלוקה לשבועות המסתיימים בימי שבת, שבת מנוחה, כפי שהיכרתי בכל חיי הקודמים. בחצבה זו היתה תקופת זמן אחת ארוכה ללא חלוקה לשבועות או לימים ואפילו לא לשעות. אמנם  ביום היה אור ובלילה היתה חשכה אבל תופעות טבע  אלו היו חסרות השפעה כל שהיא על סדר היום של יושבי חצבה. כנגד זה  התחלק הזמן לחלקים שהוקדשו לרצף פעולות בשרשרת מעגלית : קטיף, העמסה, הובלה לבית אריזה, שקילה, מיון , אריזה, ריסוס ,שינה (קצרה), שמירת לילה, וחוזר חלילה. שום מאורע לא הצליח להשבית מהלכו של גלגל מונוטוני זה במהלך העונה, לא ביקור סאדאת בירושלים ולא ביקורי משפחה או חברים מהצפון. כולם נאלצו להשתלב לתוך שיני גלגל החיים החצבאי הזה כלומר, להפשיל שרוולים ולהתחיל לקטוף, להעמיס, להוביל, למיין,לארוז וכו' או… או שאחרי כמה שעות המתנה למארחים (קרי לנו) בבדידות מעיקה בבית הריק מבעליו היו האורחים המשועממים שנזנחו לאנחות בבית החבר או הבן חוזרים למכוניתם ויוצאים חזרה צפונה כשהם תוהים ומתווכחים כל הדרך הארוכה במה חטאו כלפי יקירם מחצבה או לחילופין האם הוא נוקם בהם על אירוע טראומטי מילדותו שאולי פרח מזכרונם.

לימים הם הבינו שבעונה יש להתנהג כמו בעונה גם אם אתה חושב ומרגיש שאתה אורח. זוהי חצבה.

לעומת זאת בתודעת החברים בחצבה העונה היתה יחידת זמן אחת במהלכה המוח היה מרוקן מכל מחשבה למעט הפלפל הבא, הארגז הבא, המיכל הבא ופעם ביום כמה קטפנו היום וכמה קטפנו עד היום בדרך לטונאז' הנכסף. כל שאר המחשבות היו מעורפלות ונדחקו לקרן זווית וממנה מחוץ לקופסת הגולגולת. העונה לא נועדה למחשבות סרק ללא תכלית מפולפלת, העונה מוקדשת לפלפל- חושבים פלפל, קוטפים פלפל, שוקלים פלפל, שולחים פלפל מדברים עם השכנים והילדים פלפל אוכלים פלפל, ובלילה חולמים פלפל, רק פלפל.

גם הגוף השתעבד לאלילות הפלפל. שעות של קטיף הביאו להתפתחות תנוחת גוף חצבאית אופיינית מותאמת לעונה, תנוחת פלפל. בכל שעות היממה בעונה  נראה  החבר כפוף בתשעים מעלות באזור אגן הירכיים כמו בלע סרגל זוית כששתי זרועותיו מיטלטלות ממפרקי הכתפיים כנגד הקרקע ומתנועעות בתזזיתיות כמו זרועות עצמאיות של תמנון שבקצותיהן חיישנים והן תרות בתזזיתיות אחר המטרה הבאה בין ענפי שיח הפלפל, לוכדות את הקורבן שהיה פלפל ירוק כמובן ביד האחת בעוד השניה מבצעת חתוך זריז של העוקץ ועוד טרם נדם צקצוק המזמרה החדה וכבר היד הלוכדת נעה מעצמה כברק לכיוון הארגז ומטילה לתוכו את הקורבן וחוזרת לתור אחר מטרה חדשה. ברור היה לצופה מהצד שהזרועות אוטונומיות לחלוטין ופועלות על דעת עצמן ללא שליטת בעליהן. על מנת לא לבזבז זמן על יישור הזוית בגוו והחלפת תנוחות מיותרת שמרו כל התושבים על התנוחה הזו דרך קבע במהלך כל העונה. כך היו קוטפים, כך היו הולכים , כך היו אוכלים וכך גם ישנים. המפליא הוא שלמרות שנדמה היה שלעולם לא יוכלו החברים להזדקף כבני אנוש מהצפון, הרי ברגע שנקטף הפלפל האחרון ונחת בארגז בסוף העונה היה גופו של החבר חוזר באחת להזדקף לתנוחת אנוש רגילה כמו שוחררה ניצרת קפיץ בתוכו וחוזר לתנוחת אדם רגילה. לא זו בלבד אלא שבאותו רגע כמו חזר  זרם הדם למוחו שהוצף באחת במחשבות הגיוניות של אנשים מן הישוב כמו "מה סאדאת עשה בירושלים באמצע העונה. הייתכן שפרץ שלום עם מצרים?" או  "תראי כמה שהילד גדל בעונה, הוא כבר הולך ומדבר!".

אולם המצב הרגיל הזה לא עתיד להימשך זמן רב, הקיץ הגדול והארוך כבר ממשמש, ובקיץ בחצבה כמו בקיץ בחצבה.

הקיץ

הקיץ בחצבה התחיל ברגע שקטפת את הפלפל האחרון בשדה. ממש באותו רגע הרגשת כיצד כל גופך מתרפה באחת ולאות נעימה מתפשטת אט אט בכל אבריך בעת שראשך הולך ומתכסה בדוק ערפילי כמו בעוד שניות תשקע בתרדמה גואלת ומתוקה.

הקיץ בחצבה חם, חם מאד, לוהט עד כאב אבל יבש. לא כמו אחיו בכנרת ואפילו בתל אביב. בקיץ נחים מהעונה הקודמת ומתכוננים לעונה הבאה עלינו לטובה בסתיו. בדרך כלל העבודה של הכנת החלקה לעונה הבאה אינה בוערת כמו הטמפרטורות. למעט מועדים מיוחדים שיפורטו בהמשך. המוח גם הוא הוא עובר ממצב של קטיף פלפל קדחתני למצב של שיחות נפש על מצב הפלפל שהיה ושיהיה.

בערבים החמים יושבים אצל השכנים על הדשא ומדברים בניחותא על פלפל. כמה טון קטפת? איזה מחיר קבלת? כמה דונם פלפל תעשה בעונה הבאה….. מידי פעם נפלט משפט תת תודעתי על כמה שחם והשיחה מוסטת לרגע ל"בוא נקפוץ לבריכה " או "קח את הטרקטור ותביא קרטיבים מהצרכניה". דיבורים שמורידים באחת את הטמפרטורה. הכל לכאורה נינוח אלא אם כן מתקרבים שני מועדים קריטיים בהם כל החברים נדרכים ונמצאים בכוננות על לזנק ממקומם לכיוון השדה שמא השכן יקדימם. הארוע הדרמטי הראשון הוא הגעת משאיות הזבל הענקיות מהצפון המועמסות בזבל הריחני מרפת הקיבוץ הצפוני ופורקות את מטען הריח התוקפני בשדות חצבה. מעין סחר בניחוחות עזים. בכל העת הזו עיני החברים מתרוצצות בחוריהן תרות אחר משאיות הענק האמורות להגיע ממערב על הדרך המוליכה למושב והנחירים מרחרחות האויר לזהות ראשונים את ריח הזבל המהביל המגיע למחוז חפצו. על זה נאמר שזבל של אחד(צפוני) הוא התקווה לזהב של השני (חצבאי).

הארוע השני בסדר גודל דומה של ריגוש ודריכות הוא פרישת הניילונים על הערוגות לצרכי חיטוי הקרקע.  לא אלאה אתכם בפרטים. יש מעט מכונות פורשות ניילון והרבה חברים שמתים לפרוש ניילון בו זמנית. המצב ברור.

הקיץ הוא גם הזמן לסגירת חשבונות. סוגרים חשבונות בין חברים באסיפות הסוערות לבחירת מרכז המשק החדש ומנסים לסגור את החשבונות שמגיעים מהגזברות לגבי העונה שנסתיימה.  החשבונות הראשונים נפתרים בצעקות רמות ולעתים בנפנוף ידיים ולאחריהם נרגעות הרוחות. החשבונות השניים כמעט תמיד מסתיימים במריטת שערות עצמית כואבת ותחושת חוסר אונים מהולה בשנאת הגזבר. החברים מנסים לחפש קשר בין סיכומי החשבונות ששלחה המזכירות לבין ערימת הקבלות של בית האריזה על הפלפל שנשלח. ערימת קבלות המונחת לפני החבר, ערימה שנצברה בדקדקנות ע"י החבר במשך העונה להוכיח קבל עולם ומלואו ששדהו הפיק טונאז' ראוי. הודות לנפלאות הנהלת החשבונות החצבאית נעלמים חלק מהפלפלים בדרך  הקצרה שבין בית האריזה לכרטיס החבר במזכירות. כדי להגביר  עוד את ייאוש החבר ההוצאות על קניות במחסן המושב המופיעות בכרטיס תמיד  מנופחות  הרבה מעבר למה שהחבר זוכר שקנה. לא שהוא זוכר על מה חתם במחסן בצהרי יום קיץ רותח אבל הוא בטוח שחייבו אותו סתם. ואולי לא סתם, אולי בכוונה?!.

 בקיצור, השורה התחתונה בכרטיס הנהלת החשבונות היא תמיד בכמה גדל חוב החבר לאגודה, ותמיד הוא גדל.

הנחמה היחידה שיכול החבר למצוא בקיץ עמוס חובות וריחות שכזה היא שהטונאז' של הפלפל שלו היה גבוה משל שכנו.

לצערו גם זה לא תמיד נכון! אבל תמיד יש את העונה הבאה!

ולסיום , האמת היא שלא פגשתי בימי חיי חבורה נחושה, חרוצה, אמיצה וחדורת ייעוד כמו חבורת חצבה.