פחד טיסה                                                                                  טיסה לאיטליה 2007

הוא ישב במושב E28 ,לצדי. טיסת בוקר של אל על 381 למילנו. איש רגיל בגיל העמידה, רזה וגבוה, שערו הדליל מאפיר.

ראשו מוטה לאחור, נח על כרית קטנה שנתנה לו הדיילת, עיניו היו עצומות, חיוך דק ומתוח על שפתיו, אזניות מכשיר 3  MPקטן נעוצות באוזניו.

"חביתה או טורטיה" שאלה הדיילת כשהיא נוגעת קלות בכתפו. פתח עיניו כדי חריץ דק ומיד עצמן, משים עצמו ישן. הדיילת דחפה עגלת החלוקה ועצרה ליד שורת המושבים הבאה, "חביתה או טורטייה?".

כעבור חצי שעה פקח עיניו בזהירות.

"לא אכלת?!" אמרתי , ספק שואל ספק קובע.

"ממתי אוכלים ברכבת?" השיב בשאלה מביט בי בפליאה.

שתקתי, מנסה להבין פשר דבריו.

"הקרון כמעט מלא" אמר כעבור מספר דקות שתיקה.

"אכן מלא היום" החלטתי לשתף פעולה.

העיף מבט לעבר חלון המטוס. "איזה שלג יפה מכסה השדות בחוץ" מלמל מצביע על העננים הלבנים והסמיכים שחלפו תחת כנפי המטוס כמו שלג רך.

"עוד מעט אביב" חלפה המחשבה בראשי.

השכן בE28 שב ועצם עיניו, משעין ראשו לאחור, החיוך הדק שב לשפתיו.

כשפח עיניו כעבור כשעה שב ופנה אלי. "אני אף פעם לא טס, פחד טיסה, אתה יודע"

"גם לאשתי יש פחד טיסה" שיקרתי, "בגללה נסענו הפעם ברכבת."

לאחר כמה דקות נחתנו במילאנו.

שמנו פעמינו לעבר בית הנתיבות, לתפוס הרכבת לוונציה.

שכני למושב בטיסה הצטרף אלינו. כשהגענו לרציף 5 נכנסה הרכבת לתחנה.

השכן מE28 נעצר בפחד גלוי. "אני לא טס בזה, פחד טיסה, אתה יודע", לקח מזוודתו הסתובב והחל צועד תוך שהוא מנופף לנו לשלום, יצא מתחנת הרכבת והרים ידו למונית שחלפה בסמוך.