צרכניעד 10.2.08
ההתיישבות העובדת נחשבה לגולת הכותרת של ההגשמה הציונית, לפחות בעיני בני ההתיישבות העובדת. ואולם מחקרים היסטוריים מעמיקים של התופעה בפרספקטיבה של זמן יגלו קרוב לוודאי כמה עובדות חדשות באשר לתופעה ייחודית זו ולמיתוסים שנבנו סביבה. לדוגמא? בבקשה!
לדברי המלעיזים מההתיישבות הלא עובדת , בהתיישבות העובדת לא כל החברים עבדו ובוודאי לא כולם עבדו בדבקות ובחריצות כפי שחייב השם . וודאי שהיו כמה שעבדו קשה, מ"צאת החמה עד צאת הנשמה" כמאמר נציג התנועה באסיפת הקיבוץ במוצ"ש, אך הם לא היו רבים וודאי גם לא היו הרוב. הרוב היו רשומים בסידור העבודה, הולכים בבקר לעבודה , לובשים בגדי עבודה "אתא" ונעלי עבודה כבדות, חוזרים מאובקים או מיוזעים מהעבודה, אבל "לא כל מי שעושה קולות של עובד חרוץ הוא עובד חרוץ או עובד בכלל!" יפסוק המלעיז פסוקו הנחרץ.
רוצים עוד? בבקשה!
המיתוס היה שהמוסדות המרכזיים של ישובי ההתיישבות העובדת היו המתבן או הגורן הרומנטי, הרפת והלול, הפרדס והפלחה. האמנם? אותם מלעיזים עירוניים ממקודם מוכנים להישבע היו שדווקא חדר האוכל והאקונומיה היו תשתית ההווייה בישות הקיבוצית או מקבילתם בישות המושבית שנקראה "הצרכניה". "אם אתה מחפש חבר מההתיישבות העובדת בשעות העבודה מוטב תבדוק קודם בחדר האוכל של הקיבוץ או בצרכניה של המושב" יגחך כל בורגני מצוי.
ואני, אני אומר שאל לנו לשפוט על פי דברי המלעיזים אלא על פי מראה עינינו או מגע ידינו, ולכן מעיד אני לפניכם מיד ראשונה ומנסיון אישי לגמרי בסוגיית המוסד ההתיישבותי המרכזי כפי שמסופר להלן.
לא נקפו שעות רבות מאז עלינו למחנה הזמני של מושב יעד בעמק הקטן שליד החווה ועוד בטרם הספיקונו לפרוק מעט מטלטלינו ולסדרם בקראוונים הקטנים התחילה לטרוד את מנוחתנו השאלה המרכזית- איכה נהפוך ממחנה קראוונים חסר ייחוד ליישוב של ממש, חלק ממשפחת ההתיישבות העובדת המפוארת? רפת או לול לא היו לנו, גם לא פרדס ובוודאי לא מתבן או גורן כמו בשירים. יתרה מזאת, גם לא יהיו לנו שכן היינו אמורים להקים כפ"ת חלוצי ראשוני שהוא קיצורו של כפר תעשייה, מן יצור התיישבותי עוברי עתידני שהריונו לא הסתיים מעולם, וכנראה לעולם לא יגיע לכדי מימוש.
אז מה עושים? כיון שהורינו ברובם היו מההתיישבות הלא עובדת וחלקם נמנו על אותם מלעיזים מהתחלת סיפורנו, לא חלפו השעות והחילונו למלמל איש איש בחדרו "צרכניה, צרכניה!" . צרכניה, זה מה שדרוש לנו להשלמת העשייה החלוצית ולקבלת הגושפנקה התנועתית להיותנו חברים מן המניין במשפחת התיישבות העובדת.
וכך קרה שעיסוקנו המרכזי בשבועות הראשונים להתיישבותנו בגליל הייתה הצרכנייה. לאלה מכם שאינכם מכירים מושג הירואי זה הקרוי צרכניה אציין רק שצרכנייה הינה הווריאציה ההתיישבותית, ההיסטורית והיוקרתית של המכולת השכונתית הקטנה והאפלולית שהכרתם בילדותכם. אותה הגברת בשינוי הכותרת, או יותר נכון, סינדרלה עירונית שהיתה לנסיכה התיישבותית.
כרגיל, התאספנו כל החברים לאסיפה ראשונה ושניה ושלישית ודנו ודנו ודנו על הקמת צרכניה ובסוף כרגיל הצבענו והצבענו והצבענו, עד שנולדה הצרכניה ביעד, שלימים נקראה צרכניעד, ונהיינו ליישוב מן המניין בהתיישבות העובדת. לכאורה נראה זה הענין פשוט בעיניכם, אך מיד תיווכחו לדעת שלא היא. כמה חברות וחברים מנוסים יותר בענייני הנהגה בהתיישבות העובדת, ואני בתוכם, תפסנו מייד בחושינו הצעירים והחדים ש"לא היא", כלומר, העניין הרבה יותר מהותי ממה שהוא נראה לעין המתבונן התמים. מדובר בלב של העניין, בעמדת הדגל, בהנצחה בדפי ההיסטוריה המושבית!
ומכיוון שכך,מיד לאחר שהאסיפה בחרה במיקום הצרכניה או במילים אחרות, סימנה את הקראוון המרכזי כמיועד לשכן את מוסד הצרכניה כיאה למעמדה, החל המאבק האמיתי, המאבק על תפקידי הניהול של הצרכניה שהוגדרו ברוח הצניעות ההתיישבותית המתנשאת "אחראי צרכניה". אבל כולם ידעו שמדובר בתואר בולשביקי באופיו, כמו למשל התואר הצנוע של "מזכיר המפלגה " בברית המועצות שבילדותנו קראו לו גם סטאלין. התליין בגלימת הנזיר.
כאמור מקודם כמה מאתנו חדי חושים ובעלי שאיפות כנות להקרבה אישית ולשרת את הציבור בשעותיו הקשות, הגשנו מועמדותנו לתואר הצנוע של אחראי צרכניה. הפעילות לקראת פתיחת הקלפי לבחירת האחראי היתה בלתי נראית על פני השטח, כיאה למאבק איתנים תרבותי בחברה דמוקרטית שיתופית עובדת. אבל מתחת לפני השטח רחשה , בחשה תנועה ענפה של פגישות לילה חשאיות בקראוונים. הבטחות, איומים , לחצים והבטחות. הכל נעשה בלחש מנומס, כיאות לקירות הלבידים הדקיקים של הקראוונים ומאימת אזני שכנים הכרויות לקלוט כל רחש. כך כל לילה במשך כמה לילות ובבוקר כולנו מניעים ראשינו לאות ברכה ומחייכים בנעימות זה לזה בדרך למגרש החנייה הקטן בכניסה למחנה שם המתין לנו טנדר הפיז'ו השיתופי האפור להסיענו לעמל יומנו.
בסוף אותו שבוע נפתחה הקלפי ונספרו הקולות. תיקו! שני שמות זכו למספר קולות שווה, כשהם מקדימים את כל השאר. המזכירות התחבטה כמה שעות עד שנפלה החלטה ברוח הצדק הסוציאליסטי- לא אחראי אחד כי אם שניים, אחראי אחד ואחראית אחת, שווי מעמד ותואר.
בבוקר התפרסמו התוצאות על לוח המודעות שבכניסה לקראוון המזכירות. מרגלית ואני לא הצלחנו למחוק את החיוך מפרצופנו למשך חמישה ימים למרות מאמצינו להיראות כמי שמקבלים על עצמם את "גזירת הציבור" ו"צוו ההיסטוריה".
אקדים ואומר רק זאת ששמחתה של החברה מרגלית התגלתה כמוצדקת, לא כך שמחתי שלי, אבל על זה בהמשך.
עוד באותו יום קבענו מרגלית ואני סיור בקראוון המאושר שגם הוא הבין גודל המזל שנפל בחלקו להיקרא קראוון צרכניה ולא אחד מההמון שהיו קראווני מגורים פשוטים וחסרי ייחוד. לאחר שבחנו הקראוון בקפידה התיישבנו לישיבת הנהלה ראשונה. "הנהלה"? כן, הנהלה! הרי אנו שניים והיו לנו תכניות רבות השראה לגבי המוסד שבראשו נבחרנו לעמוד ולפיכך מן הראוי למוסד מכובד כזה שתפאר אותו הנהלה ולא סתם שני אחראים.
לא אלאה אתכם בפרטי הישיבה שכן עסקה בנושאים פרוזאיים כמו מדפים, מצרכים, מחירים, ספקים, שעות פתיחה, תורני צרכניה. אתעכב רק על תורני צרכניה. כיון שאנו היינו אמורים לנהל את המוסד לא יכולים היינו להתפנות לעבודות הלא מקצועיות כמו ניקיון או חלוקת ההזמנות למשפחות, זמננו היה יקר מדי. מעמדנו אפשר לנו לדרוש מהמזכירות מינוי תורנים, ואכן מונו כאלה. לא מדובר כמובן על הבדלי מעמד שהרי שיתופיים היינו וכל תפקיד הרי מכבד את בעליו.
לקראת סיום הישיבה מרגלית הודיעה לי שהיא תכין תקנון, נקודה.
למחרת מרגלית תלתה את התקנון על לוח המודעות, אני קראתי אותו לראשונה כמו כל החברים מלוח המודעות. בזאת נקבעה ההיררכיה בינינו וכל מחאותי המהוססות והמגומגמות בעניין לא הועילו. מאותו יום נקבע מיצובנו בהנהלה בצורה ברורה וחדה כאשר מרגלית הוכתרה דה פקטו כיו"ר ההנהלה ואני הייתי דה פקטו סגן , לכל היותר!
התקנון שהתנוסס תחת הכותרת התמימה "כללי הפעלת צרכניעד" היה למעשה חוקה נוקשה שנוסחה במשפטים קצרים וחד משמעיים שהסתיימו כולם בסימני קריאה, לפעמים שניים ושלושה סימני קריאה ברצף. נקבעו שם שעות קבלת קהל , נוהל הפקדת הזמנות, נוהל חלוקת המנות, תיבת תלונות , נוהל טיפול בתלונות, סנקציות על הפרת התקנון וכו'. לא אלאה אתכם בכל הפרטים. זו היתה חוקה ואציין לשם הדגמה כמה מהחוקים:
- נאסר על חברי המושב לקנות בכל מקום אחר מצרכים הנמכרים בצרכניה !. חבר/ה שיימצא מפר את התקנה תושעה זכות ההצבעה שלו באסיפות המושב למשך חודש. מועמד שיפר התקנה תושעה מועמדותו לשלושה חדשים!!. ההשעיות תפורסמנה על לוח המודעות.!!!
- הכלל הקודם תקף גם לגבי קבלת מצרכים אלה ממבקרים ומאורחים גם אם הם הורי החברים או קרוביהם!
- חבר/ה שייכנסו לצרכניה מחוץ לשעות הקבלה יועמד לדין משמעתי בפני הנהלת הצרכניה שבסמכותה לפסוק צעד ענישה הולם לעבירה!!
- אין החזרת סחורה, גם לא פגומה!
העיקרון ברור?!!!
החוקה הנ"ל, שרק חתימתה של מרגלית התנוססה בתחתיתה, ועל כך כבר לא העזתי למחות, קיבעה בתודעת ציבור החברים עוד עובדה מוגמרת: הצרכניה היא מרכז ההווייה המושבית, היא הלוז של היישות הקרויה מושב יעד. במילים פשוטות אומר שאם במושבים רגילים היתה למושב צרכניה, אצלנו ביעד לצרכניעד היה מושב!
ובכן מה היה לנו בצרכניה?! למען האמת חיצונית ופיסית לא היה שום דבר שיעיד על גדולתה הפנימית ומעמדה הציבורי והרוחני. היא שכנה בקראוון בצבע שמנת, ככל הקראוונים. היו לה סלון קטן ושני חדרי שינה קטנטנים משני צדדיו. הסלון הקטן היה ל"אולם" המצרכים המרכזי או "אולם המכירות" כפי שאמר השלט שעל דלתו. החדרון משמאל שמש למשרד של מרגלית והיה כתוב עליו "הנהלה- אין כניסה". החדרון מימין היה מחסן. באולם המכירות היו ארונות מדפים ועליהם המצרכים. כיוון שקטן היה בהרבה משמו המפואר היה בו מקום למעט מצרכים בסיסיים ותו לא. " זה אפילו לא מתקרב למכולת של חווה" חשבתי לעצמי חרישית תוך שאני מתקין קוביית גבינה צהובה בתוך מלכודת העכברים באולם המכירות. חווה היתה אמא של חביב, אלמנה שהתפרנסה ממכולת הקטנה בשכונת ילדותי.
העסק היה קטן אבל דפק כמו שעון שוייצרי "דוקסה" עם שבע עשרה אבנים. כל ראשון בבוקר , עד שבע ועשרים בבוקר החברים היו מכניסים טופס הזמנה סטנדרטי שמרגלית הכינה לתיבת הזמנות במזכירות. בשבע ועשרים בדיוק מרגלית היתה מוציאה בטקסיות מאופקת את ההזמנות מהתיבה ונועלת את פתחה מסובבת את השלט שעליו כתוב "הזמנות" לצידו השני שעליו כתוב "אין יותר הזמנות היום!!!"
את ההזמנות לקחתה איתה למשרדה, שם הכינה ריכוז הזמנות מהספקים . בשבע וחמישים מסרה את הרשימה למזכירה במזכירות המושב, כדי שתפיץ ההזמנות לספקים.
לפי החלטתה של מרגלית, אני הייתי מקבל את ההזמנות מהספקים ומסדר על המדפים עד יום שני בשתים עשרה בדיוק. הייתי חופשי לקבוע עם הספקים מועד הגעתם והייתי מאד גאה על הסמכות הרחבה כל כך שמרגלית נתנה לי. בכל זאת זה הראה שיש לה מידה מסוימת של אימון ביכולותיי.
ביום שני בשעה ארבע עשרה בדיוק הייתי מתייצב בצרכניה, מרגלית תמיד כבר היתה שם, גם אם היתה חולה. מרגלית היתה מתיישבת בחגיגיות עם ערימת ההזמנות של החברים ליד שולחן קטן באולם המכירות ומקריאה שם משפחה. הייתי מוציא ארגז ריק וכותב על פתק את שם המשפחה ומדביק על הארגז בחזיתו. למשל "שטרן" או "גל" או "פינסקי" , מובן?
לאחר מכן הגיע שלב המצרכים. "לחם רגיל אחד" היתה אומרת ואני ניגש לארגז הלחם ושולף ממנו לחם רגיל אחד והולך לארגז של שטרן ומניח הלחם בתוכו. כך גם סוכר וחלב ולבן וגפרורים. בסוף היו מוקראים המצרכים המורכבים: פירות וירקות שדרשו מיומנויות מורכבות של שקילה ושל חלוקה מאוזנת של המעוכים ולעתים הרקובים מעט בין המשפחות בצורה "צודקת", כיאה למושב שיתופי. עניין הרקובים הציק לי מעט בשבועות הראשונים אבל התרגלתי ויישרתי קו עם האידיאולוגיה של טובת הכלל אותה ייצגה מרגלית בנאמנות , כלומר, "מוטב שחברים מסויימים יקבלו קצת תוצרת פגומה ובלבד שהמושב יהיה מאוזן" כמאמר היו"רית. החלוקה הצודקת של הירקות הפגומים פסחה לשמחתי על הארגז שלי ועל ארגזים נבחרים נוספים או כדברי המנהלת "ירקות פגומים הולכים טוב עם חברים פגומים" שהיתה סוגרת את העניין דרך קבע בחיוך בכל יום שני.
בסופו של יום היו הארגזים עם שמות המשפחות נערמים בשורה מסודרת על רצפת אולם המכירות, ובשעה שמונה עשרה בדיוק היה מופיע תורן הצרכניה שבדרך כלל קראו לו שמואל ומחלק הארגזים לקראוונים.
התהליך היה חוזר על עצמו בדיוק נמרץ בכל יום ה' בשבוע, אבל נראה לי שהשיטה המופלאה ברורה לכם לכן לא אחזור על התהליך.
מיד כשהיינו מסיימים החלוקה לארגזים התפנתה ההנהלה להשיב הסדר על כנו באולם המכירות. קרי, אני הייתי מסדר המדפים, מרגלית רושמת מצב המלאי ושנינו שוטפים הרצפה לפי תור. אני כי זה תפקידי. מרגלית כמחווה של דוגמא אישית מנהיגותית. בד"כ הכל היה פועל ע"פ לוח הזמנים המדוקדק והחברים כבדו תוך הכרת תודה וכבוד פנימי עמוק את השיטה שנכפתה עליהם. השיטה הרחיקה מהצרכניה מטרדים העלולים לפגוע ביעילותה הרצחנית. לא היה מגע ישיר בין הנהלת הצרכניה ובין הלקוחות אלא באמצעות לוח המודעות ותיבת התלונות שנותרה ללא שימוש מסיבות ברורות. לא היה מגע ישיר בין הלקוחות למצרכים באולם המכירות והחזרות של סחורה פגומה לא התקבלו זה הרי נכתב בתקנון.
אבל לא הכל מושלם בחיים. יום שני אחד, לאחר שסיימנו לסדר המצרכים התחילה מרגלית לשטוף הרצפה של אולם המכירות בעוד אני שוטף ארגזי חלוקה מלוכלכים ליד פתח הקראוון. פתע הגיחה דמות בהליכה מהירה מתוך החשיכה וכשנכנסה למעגל האור של נורת הכניסה ראיתי שזו איילת, מועמדת חדשה במושב, ממש ממש טרייה. בד"כ איילת דברה מהר, מהר מאד. והיא התחילה לדבר מהר מאד כשהייתה במרחק כמה מטרים ממני, מדבריה הבנתי שהיא שכחה לרשום חלב בהזמנה ו… כיון שהיתה חדשה ולא הכירה עדיין את התקנון והמעמד המיוחד של המוסד שאליו התקרבה, ניסיתי לחסום את הכניסה בגופי אך איחרתי כיון שאיילת גם הלכה מהר תוך שדברה מהר. היא נכנה הישר לאולם המכירות הרטוב ונפלה לזרועות מרגלית.
כיון שהייתי בחוץ לא ראיתי דבר, אבל כן שמעתי. שמעתי חבטה עמומה ואחריה קריאת כאב או אולי היתה זו קריאת הפתעה ושבריר שנייה אחריה הופיעה איילת בפתח והחלה בורחת בריצה מהירה תוך שהיא ממלמלת עוד יותר מהר " היא בעטה בי, היא בעטה בי…". מיהרתי אחרי איילת ועצרתי אותה. היא היתה המומה, מבולבלת וממלמלת אז החלטתי לעשות זאת בקיצור ולעניין. "יצאת בזול, תאמיני לי" אמרתי לה " ואם את רוצה לעבור בשלום את שנת המועמדות ולהתקבל לחברות אז תשכחי ממה שהיה ואנחנו נשכח לך את ההפרה הבלתי נסלחת של התקנון" סיימתי וחזרתי לכיוון הצרכניה.
לצערי איילת לא שכחה מהעניין ועוד יותר לצערי היא גם לא נשארה במושב למרות שלדעתי אין כל כך קשר בין המקרים.
לדעתי ההיסטוריה עוד תחקור את התופעה הייחדית של צרכניעד. כיצד הפכה מכלת קטנה בצריף עלוב במושב שיתופי ליישוב קהילתי גדול ותוסס בגליל, כיצד הצמיח חדרון קטן בקראוון עשוי פח ולבידים לערש צמיחתה של מנהיגות נשית כריזמתית ויעילה שהובילה להישגים ולתהליכים חברתיים שעוד ייחשפו בבוא העת.