מגיעים לחצבה מאי 2008
בילדותה של המדינה שהיא גם ילדותנו היתה חצבה חלק מהאגדות העתיקות שנקשרו לימים הירואיים של פעם. "פעם" שהיה רק שנים מעטות קודם לאותה ילדות , בטרם מדינה שעליהם סיפרו לנו בשיעורי ההיסטוריה. עין חוסוב, טיולי תנועות הנוער, סיורי הפלמ"ח, נחל צין ואוטובוס מעלה העקרבים. וכשגדלנו והיינו לעלמים מגוייסים היתה היא חניון לילה במסע הגדודי ומארבי לילה על קו הגבול בערבה.
עכשיו מצאנו עצמנו אילנה זוגתי ואנוכי נוסעים בקבינה של המשאית הסוכנותית המקרטעת דרומה על כביש הערבה ההזוי להקים ביתנו החדש בחצבה. לצידנו ישב בקבינה הדחוסה נהג המשאית, בשנות החמישים לחייו, לבוש במכנסי חקי קצרים וגופיה שפעם היתה לבנה ופניו מעוטרים בזיפי זקן מאפירים בני שלושה ימים. במשאית נמצאו מטלטלינו ומאחורינו בפיז'ו של הסבא והסבתא מהמושב בשרון נמצאו שני ילדינו אורי וניר, הרכים עדיין בשנים שלא ממש קלטו את משמעות הטיול הארוך ממחוזות הירוק בצפון לארץ הצהובה שבלבה נסענו.
משני צידי הכביש המהביל השתרעו מרחבי חול וחצץ, חרוצים בערוצי יובש שחרצו המים הזורמים באותם ימים נדירים של שטפונות ומנומרים בדלילות בעצי שיטה שצמרתם נקטמה והשתטחה וגזעיהם נוטים כולם באותו כיוון, מזרחה, אות לשלטונה של רוח המדבר המנשבת תדיר על פני המישורים הנרחבים והשדופים.
לפני הצומת שלצידה עמד מוטה עמוד ועליו השלט "חצבה" מנוקב קליעי רובה פנה אלינו לפתע נהג המשאית שבארבע השעות האחרונות שתק ואמר "אתם משוגעים, פה אתם מתכוננים לגור? שאסובב המשאית ונחזור לצפון?". חייכתי ואמרתי "לא, תמשיך לחצבה" אבל בפנים חשבתי שהוא קצת צודק, אולי אפילו מאד צודק. משאיתנו פנתה מזרחה ואט אט תוך שאנו עולים ויורדים במעלות ומורדות גבעות חול קטנות עליהן הונחה הדרך בידי סולליה כמו מרבד מאריג אפור שחור נגלה לעינינו המושב. תחילה קרעי צבע ירוקים מרחפים כמו בועות סבון בתוך גלים שקופים ומהבילים של פטה מורגנה , אט אט התחברו הקרעים לתמונות של עצי אשל רוטטים בהבל האויר החם ולאחריהם נראו צלליות בוהקות בלבן של בתים ולבסוף התחברה התמונה לפנורמה של ישוב ממש, כמו יצור חי הרובץ אפרקדן בלב ישימון עתיק ודומם.
כיוונתי את נהג המשאית לאורך גדר המושב ובקצה הדרך פנינו לדרך העפר הקצרה שהובילה לחצר האחורית של ביתנו החדש. יצאתי מהקבינה הרותחת ומתחתי עברי לכל עבר כמו שבלול המגיח מקונכייתו עם הגשם הראשון, אלא שמסביב לא היה גשם ולא סימן לגשם ואפילו לא ענן נוצה לבן וקטן אחד. השמים היו כחולים ללא רבב, החול השתרע לכל מלוא העין והגדר של המושב כמו חילקה אותו בין חול של חוץ המושב לבין חול של תוך המושב. על החול של תוך המושב מרחק מטרים מהמשאית ניצב הבית. חדש. מסוייד למשעי, בוהק ומסמא את העין וממתין בהתרגשות עצורה לקלוט אל חיקו את הדיירים הראשונים בחייו, כמה להגשים יעודו, בית קטן בערבה.
ניגשתי אל מאחורי המשאית לפתוח את הדלת ולהתחיל לפרוק חפצינו ועוד טרם הספקתי לטפס מעל המשאית כבר ראיתי את אילנה צועדת לכיוון הבית, דלי וסחבה בידה האחת, מטאטא ומגב בידה השניה, ממהרת לכבד לראשונה את הבית החדש שלנו שכן זאת עליכם לדעת, אין כמו כיבוד הבית ומירוקו הראשון ליצירת תחושת שותפות גורל בין בית לשוכניו.
טיפסתי על גב המשאית ותוך שאני מגרד פדחתי וחוכך בדעתי אילו חפצים לפרוק תחילה, הקלים או הכבדים, שמעתי קולות רמים מאחורי המשאית. הפניתי ראשי לאחור ולעיני נגלו כמו משלחת מלאכי עליון חמישה גברתנים שזופים ויחפים, כיסיהם התפוחים בולטים מתחתית מכנסיהם הקצרות, לובשים גופיות אפורות שהבליטו זרועות שריריות שמעליהן פרצופים מחייכים ועינים בורקות.
כעבור פחות מרבע שעה היו כל חפצינו מסודרים במקומותיהם בחדרי הבית והמלאכים החייכנים בגופיות ישובים על הרצפה הקרירה משהו, לאורך הקיר במה שיהיה הסלון החדש שלנו ודורשים במפגיע כוס קפה שחור עם שני סוכר ואם אפשר גם פרוסת עוגה מכובדת מעוגת השמרים הריחנית שהביאה זה עתה חסידה, שכנתנו החדשה מהחצר הסמוכה שהגיעה למקום אך לפני שבוע, וכבר היתה ותיקה בעינינו.
ישבנו כולנו על הרצפה הקרירה, שעונים על הקיר בסלון הריק והתכבדנו בקפה ומאפה ראשון של חצבה.
