שירה בציבור

בהיות מושבנו עול ימים, בעצם היה הוא עדיין מחנה קראוונים  נטועים בליבו של עמק קטן ומוקף גבעות משלושה עברים, נוהגים היינו לחוג חגינו בחברותא.

ערבי חג, מטבע הדברים ובכפוף לתקנון המפורט ועב הכרס של המושב, היו בתחום אחריותה של ועדת תרבות, שמנתה מטבע אותו תקנון חמישה חברים ו/או חברות.

ועדות המושב באותה עת היוו את עיקר עיסוקנו בשעות הפנאי למרות שהן לא היו פנויות כלל וכלל. כך גם ועדת תרבות שהיתה מתכנסת לפחות שלש פעמים בשבוע, כל פעם לדיון שארך שעות ארוכות ולעולם לא הסתיים לפני חצות, יושב ראש הוועדה כיוון  שלא לסיים  לפני תום ישיבות שאר הועדות האחיות, בבחינת "ראו עד היכן מגעת מסירותנו לציבור המושבי… " .

על סדר היום הקבוע של ישיבות וועדת התרבות היה סעיף אחד ויחיד, נצחי כימי המושב, והוא תכנית החג הבא עלינו לטובה. כמובן שהסעיף היה בתוקף בכל עת כיון שתמיד עומד לפתחנו החג הבא, ואפילו אם הוא בעוד ארבעה חודשים.

כשם שסדר היום של הוועדה המסורה קבוע היה, כך גם ידועות היו מראש החלטותיה, מה שלא מנע דיוני מסירות אינסופיים לתוך לילות המחנה הקטן.

להלן ההחלטות שהתקבלו ברוב קולות של כל חברי הוועדה לאחר ויכוחים מתישים:

1. חגיגת קבלת פני החג הבא עלינו לטובה תיערך ברוב עם של יושבי המחנה ואורחיהם שמחוץ למחנה ברחבה הדשא שבחזית המועדון (שהיה אף הוא מטבע הדברים עשוי מחלקי קרוואנים, וזה כבר סיפור אחר)
2. במקרה של גשם תועבר החגיגה לתוך המועדון (אותו מועדון המוזכר בסעיף הקודם)
3. החגיגה תישא אופי תרבותי מסורתי ומקורי כאחת, קרי שירה בציבור בליווי שיקופיות (פירוט בהמשך)
4. הכיבוד (קרי האוכל) יהיה ברוח  מסורת החג ויוכן על ידי המשפחות על פי רשימה מסודרת שתיתלה על לוח המועדון בכניסה למזכירות (שלמרבה הפלא לא היתה קראוון אלא מבנה מוצק בחווה החקלאית שגבלה במחננו).
5. מסגרת התקציב חייבת להישמר בכל מחיר!.

למרות היותי יצור חסר תשתית, יכולת ונטייה תרבותית אמיתית, הייתי נבחר מידי כמה זמן בבחירות חופשיות שבפועל היו תורנות ע"פ סדר הא"ב כחבר בועדת התרבות המושבית.

מכיוון שנודעתי בציבור כנטול רוח תרבותית הוטלה עלי תמיד המשימה של ארגון הצדדים הטכניים (בלבד!) של החלק האמנותי של החגיגה, השירה בציבור.

הצלחתי חסרת התקדים במילוי משימה זו  הושגה.הודות לקשרי האישיים הטובים עם שרגא. שרגא היה פקיד וותיק במחלקת חוזים ובטחונות בסוכנות בחיפה. שהבסיס לקיומם של קשרי המצויינים עם שרגא היתה שפת האידיש שהיתה שגורה ואהובה על הפקיד המבוגר ולעומת זה לא היתה שגורה כל כך על פי, אם כי תוך ניצול מתוחכם של מספר מילים אידישאיות שלימדתני סבתי הצלחתי לנהל עם אותו פקיד כעין שיחות ארוכות בשפת אמו וסבתי. חלקי באותן שיחות נפש התמצה במילמולים חסרי קשר שפלטתי ברווחי זמן קצובים ובליווי תנועות ידיים אידישאיות.

אותו פקיד גילה על אוזני באחד מדיונינו אלה שבהסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל קיימת מחלקה יוקרתית הקרויה המחלקה לתרבות של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל, השוכנת ברחוב ארלוזורוב בתל אביב ושם יושבת חברה ותיקה ושמה בלהה (שהיתה, כפי שלחש שרגא, פעם חברה בקיבוץ עין חרוד, אבל עזבה לאחר שהתחתנה עם חבר בכיר במועצת פועלי תל אביב) ו"היא  כבר תעזור לך".

בהגיעי לבניין ההסתדרות הכללית של וכו', הופניתי ע"י הפקיד במודיעין לחדרה של בלהה. לאחר שנקשתי על דלתה, הוזמנתי להיכנס וניצבתי לפני שולחנה של בלהה שלימים נודע לי מפי אותו שרגא שהיא לא פחות ולא יותר אלא אחת מעמודי התווך של השירה בציבור בא"י, עוד מימי המנדט!

פרט לשולחן של בלהה מעין חרוד לשעבר, היה החדר הקטן מלא אצטבאות. אצטבאות מרצפה ועד תקרה ועליהן מסודרות שורות שורות של קופסאות קטנות ועליהן מדבקות שעליהן כתובים בכתב קטן ועגול שמות של שירים, של משוררים ושל מלחינים.

מובן שרק אחר כך נודע לי שהקופסאות היו מלאות שקופיות, שקופיות של שירים. שירים עם מילים גדולות ונשגבות, מילים של פעם. שקופיות מאוירות בציורים צבעוניים, כאלה שדומים לציורים שהיו אז על שנות טובות ועל כרזות של קק"ל, ציורים של פעם.

לאחר שקיבלתי הסבר מהחברה בלהה. ידעתי מאז ולתמיד שתמורת סכום שווה לכל נפש ניתן היה להשאיל כמה שקופיות לערב החג "בתנאי שתבטיח להחזיר את השקופיות אלי תוך יומיים אחרי החג, יש לי תור עצום של קיבוצים ומושבים שמחכים חודשים לשקופיות שבחרת" הוסיפה החברה.

וכך, כל ערב חג, ובתמורה לסכום השווה לכל נפש ,במסגרת התקציב, כמובן הייתי מזמין כמה שקופיות מבלהה.

את השקופיות הביא אותו ערב חג מתל אביב מנחם, שאיני זוכר היום האם אהב לנסוע לת"א או שפשוט היה צריך לנסוע לשם ואולי שניהם.

מבעוד אחה"צ של ערב אותו חג סידרתי השקופיות לפי סדר במחסנית של מקרן השקופיות, רכושה היחיד של ועדת תרבות. את הסדר של השקופיות קבע  יום קודם יו"ר ועדת תרבות בצוותא עם ג'ינג'ית שאהבה מאד ריקודי עם. היו"ר הניח מבעוד יום בתא הדואר שלי במזכירות את הסדר של ההקרנה ובסופו האזהרה " תיזהר לא לשים השקופיות הפוך ! אל תתחיל להפעיל בערב לפני שאני מאותת לך!!"

לאחר מכן היצבתי את המקרן הטעון במרכז הדשא הגדול שבחזית המועדון. מהמקרן פרשתי כבל מאריך אחד, ואליו חיברתי עוד אחד ועוד אחד עד לשקע שבקראוון של משפחת מנדל.

אז נטלתי ממחסן ועדת תרבות את המסך של הוועדה ותליתי אותו על הקיר בחזית המועדון. המסך היה אותו סדין לבן שתרמה זוגתי לתרבות המושבית לאחר שבאחד הערבים שכחה עליו מגהץ רותח שהשאיר חותמו החום באחת מפינותיו. למרות זאת רובו של המסך נותר לבן.

לעת ערב, נאספה העדה איש איש מקראוונו לרחבת הדשא הגדול עליה נפרשו השמיכות עליהן רבצו החברים, החברות וטפם משפחה לשמיכה, משפחה לשמיכה. בהינתן האות מיו"ר ועדת התרבות הפעלתי את המתג שבצד מקרן השקופיות ועל גבי הסדין שעל גבי קיר המועדון הופיעו כבפנס קסם המילים (תמיד אותן מילים):

" מלאו אסמינו בר,

ויקבינו יין,

בתינו הומים,

הומים מתינוקות

ובהמתנו ….."

וסביבן עיטורים של אסמינו, בתינו, תינוקינו ובהמתנו.

היו"ר פתח  בקולו הנמוך, ג'ינג'ית הרקדנית מצטרפת כהרף אחריו וכל העדה מיד אחריהם שרים בעוצמה הולכת וגוברת מ"מלאו אסמינו" דרך " מה עוד תבקשי מאתנו מכורה" ועד ל"ואין עדיין ואין עדיין". אני כל אותה עת כולי דרוך ומוכן ללחוץ על הכפתור המחליף שקופיות, ומיד אנחנו ב "באה מנוחה ליגע ומרגוע…" ואחריהם שקופית אחר שקופית עד לקינוח השירה בציבור עם "הנה מה טוב ומה נעים שבת…" בסיומו נהר כל הקהל בהרף עין לכיוון שולחנות הכיבוד העמוסות בפרי בישולי החברות ואולי גם עם  קצת עזרה מהחברים.

החג הראשון שלי כמפיק טכני של שירה בציבור חלף, והחג הבא קרב ובא. שוב ישיבות ועדה, והחלטות הרות גורל החג, וביקור אצל בלהה מההסתדרות הכללית של, ושקופיות שהביא מנחם מת"א, ןכבר הסדין עם הכויה תלוי לו ברישול על חזית המועדון והערב רד ומלאו אסמינו בר ובאה מנוחה ליגע והנה מה טוב לקינוח.

כך חלפו עוד כמה חגים וחגיגותיהם שההבדל היחיד ביניהן היו המאכלים המסורתיים, השאר, קרי השירים בציבור אותם שירים , הסדין הלך והתבלה מרוב שקופיות, עד שהגיע חג שבועות אחד ופתע נפל דבר בוועדה- את שבועות זה נחגוג בשדה הפתוח, כיאה לחג ביכורים.

בשדה פתוח אין מועדון ואין חשמל מהקראוון של מנדל ואין סדין, משמע, אין שירה בציבור!?

אך לא, הועדה אינה מסוג הועדות שנכנעות לעובדות של קטני אמונה. תהיה שירה בציבור! הרי בכל חג אנו שרים אותם השירים בדיוק מאותן השקופיות ואפילו באותו סדר. הציבור במושב הריהו מן הציבורים האינטיליגנטים וניתן להניח שאחרי כל כך הרבה חגים, שגורות מילות השירים בפי כל חבר וחברה.

בפרוש החג עטה רון את גופו בסדין ההוא של ועדת תרבות, והיה לכהן כדת וכדין.

נאספנו כולנו,ילדינו מלבושם צחור, תינוקותינו בסלינו על כתפינו  וראשינו עטורים , בשדה הסמוך לחגוג. רון צעק מתוך הסדין "כולם לשבת", כאילו יש דשא, וכולם מתוך הרגל התיישבו על הרגבים הקשים, פנינו נשואות לרון הכהן ובהנתן האות של היו"ר התחלנו:

" מלאו אסמינו בר

לה לה לה לה  לה לה ל .

ללה, לללה,

ללה ללה ללה,

ה לה ללללה לה לה…"

ולמרבה התדהמה ולמרות האינטיליגנציה הגבוהה ידע ציבורנו רק את השורה הראשונה מכל שיר, כך גם בבאה מנוחה וככה גם בהנה מה טוב!

"החבר'ה פשוט התרגלו לקרוא את המילים של בלהה מההסתדרות מעל גבי הסדין שלנו!" לחשתי לזוגתי.

אך לא, כפי שקרה לא אחת בהיסטוריה של עמנו, צצה לה מאי שם הגאולה ונחלצנו מצרה איומה.

הגאולה, או למען הדיוק הגואל היה לא אחר מאשר חברנו נעמן. חברנו נעמן נודע בשתי תכונות החיוניות לחילוץ ציבור מחשכת השיכחה: הכרת מילות השירים גם ללא סיוע של סדינים תרבותיים, וקול בס חזק וברור להשמיען למרחוק גם ללא מערכות ההגברה המאולתרות שהיו גאוותו הכמעט יחידה של חברנו הצעיר איזי.

נעמן נשא קולו ברמה, מי מבינינו שהספיק שר את המילים הנכונות קצת אחרי נעמן וכל השאר שנחותים היו ביכולתם לשמוע ולהשמיע בו זמנית פשוט המשיכו אם כי בלחש לה לה לה לה.

מאותו חג ואילך הקפידה הועדה לחוג את כל החגים על גבי הדשא שלפני המועדון, ואולם השירה בציבור הלכה ופחתה הלכה ונחלשה ברבות החגים כמו גם הסדין שהלך ונשחק מרוב שירה בציבור עד שהתפורר ומאז פסקה שירה בציבור במושבנו.