אָדָם וְצִלּוֹ.                 2002

אָדָם,

לֵדָתוֹ בַּמִּזְרָח

וְקִצּוֹ מַעֲרָב

וְכָל יְמֵי חַיָּיו הוּא צוֹעֵד

וּפָנָיו אֶל הַיָּם.

מֶשֶׁךְ כָּל מִצְעָדוֹ

נֶאֱמָן יְלַוֵּהוּ צִלּוֹ,

צֵל שֶׁחֶלְקוֹ זִכְרוֹנוֹת,

חֶלְקוֹ חֲלוֹמוֹת.

בֹּקֶר,צְעָדִים רִאשׁוֹנִים ,

חַמָּה מֵאָחוֹר וְצֵל לְפָנִים,

פּוֹסֵעַ הַיֶּלֶד בְּעִקְבוֹת צִלּוֹ,

צֵל שֶׁכֻּלּוֹ חֲלוֹמוֹת, תִּקְוָתוֹ.

צָהֳרֵי הַחַיִּים, כְּבָר בּוֹגֵר וּבָשֵׁל,

אָדָם תַּחַת שֶׁמֶשׁ, קָצָר  הוּא הַצֵּל,

מַאֲבַק אֵיתָנִים, אֵין מִי יְמַתֵּן,

זִכָּרוֹן שֶׁגָּדֵל מוּל חֲלוֹם הַקָּטֵן.

כְּשֶׁגּוֹלֶשֶׁת מֵרוֹם אֶל הַיָּם הַחַמָּה,

הָאִישׁ קְצָת עָיֵף מִתְּלָאוֹת יְמָמָה,

צִלּוֹ מִשְׂתָּרֵךְ לְאִטּוֹ אַחֲרָיו,

מְעַט חֲלוֹמוֹת , עֲמוּס זִכְרוֹנוֹתָיו.

אָז הַשֶּׁמֶשׁ טוֹבֶלֶת בְּאֹדֶם הַמַּיִם,

וְהַסָּב אַט פּוֹסֵעַ לְתוֹךְ הַגַּלִּים,

וְאִתּוֹ הוּא לוֹקֵחַ הַצֵּל לַמְּצוּלוֹת,

צֵל חֲלוֹמוֹת שֶׁהָפְכוּ זִכְרוֹנוֹת