אקדח הסיכות

 עצרתי את החיפושית הישנה שלי ליד סוכת השומר בכניסה לאתר מחסני הערובה של הסוכנות היהודית בכורדני. השוער המנומנם ניגש אלי ומבלי להוציא הגה שאל במבט זועם :" מה בדיוק אתם מחפשים פה, נודניקים?" אבינועם, שישב לידי מסיבה שהסברה יבוא, ענה בטון סמכותי של מנהל אחראי בכיר ששלח אותנו שרגא מאגף חוזים ובטחונות בסוכנות ושהמשימה שלנו לבדוק את הקראוונים שהגיעו לפני שבועיים מקנדה.

השוער הסתובב, עדיין ללא הגה, נגש והרים את המחסום ועשה תנועה בראשו לכיוון המגרש הגדול שמאחורי סוכתו מבצרו, ללא הגה.

אחזתי בהגה החיפושית והחיפושית החליקה באלגנטיות דרך השער עד שנעצרה באמצעו של המגרש הגדול. ראשון יצא אבינועם, נעמד עמידה סמכותית ליד הדלת שממנה יצא זה עתה ועקב אחר 3 חברי הגרעין שיצאו מהמושב האחורי דרך הדלת של אבי, כי לחיפושיות ישנות לא היו יותר מ-2 דלתות. אם מוסיפים גם אותי, בעליה הגאה של החיפושית הרי שבסך הכל היינו חמישה חברי גרעין שעמדו שם בחבורה במגרש הגדול בכורדני והתבוננו בהתפעמות חסרת מעצורים בשורות של קראוונים צהבהבים שהיו סדורות לפנינו  כמו במסדר, ואולי למען הדיוק ההיסטורי כמו במסדר ראשון של מגוייסים שהגיעו זה עתה לבקו"ם ועדין לא למדו הלכות תרגילי סדר צבאיים מרס"ר עב שפם.

כאמור היינו חמישה בצוות. חמישה מכיון שבחיפושית ישנה נכנסים בדיוק חמישה חברי גרעין. הצוות היה הצוות שמונה ע"י מזכירות הגרעין לדאוג להכנת הקרוואנים לקראת גרירתם בעוד שבוע אחר כבוד ע"י טרקטורים כחולים מסוג פורד מכורדני ועד אתר המחנה הזמני, בעמק הקטן בצד החווה החקלאית.

וכמו לכל צוות משימה היה לצוות אחראי שנקרא "מרכז צוות טכני", הלא הוא אבינועם הסמכותי שישב במושב שליד הנהג, המושב השמור בחיפושיות ישנות למנהלים בכירים. למען הסר ספק ברצוני לציין שמרכז הצוות הטכני נבחר בתום ישיבה מיוחדת ע"י המזכירות!

" או קיי חבר'ה, לעבודה"  פקד אבינועם לאחר שנרגענו קמעה למראה הקראוונים שהגיעו במיוחד עבורנו מקנדה, "נתחלק לשלושה צוותים, שניים בכל צוות: סמי עם צביקה, שמואל עם איזי ואני". מצדנו לא היתה תגובה לתוצאות החלוקה הזו שמשמעותה שאבינועם ראה עצמו צוות של שניים.

היינו חברי גרעין שעמדו להקים מושב שיתופי שחבריו אמורים לחשוב בצורה חיובית רוב הזמן , אז חשבתי חיובית ש'אבינועם לא סתם נבחר ע"י המזכירות להיות המרכז של הצוות הטכני למרות שעדיין לא השלים הבחינה באנגלית לבגרות. הוא היה היחיד בינינו שידע לתפעל פלייר פטנט אמריקאי שאבינועם קרא לו ג'בקה כמקצוען טכני לכל דבר וענין'. ואלי גם האחרים חשבו חיובית ואולי סתם התעלמו.

אבינועם ניגש לקראוון הראשון כמובן, פתח את דלתו ונבלע בתוכו סמי ואני עשינו בדיוק אותו הדבר אבל בקראוון השני. לסמי היה מברג שהביא מהבית. לי היה פטיש שהבאתי מהבית. לכולנו היו כלים שהבאנו מהבית כי אבינועם נתן לנו דף הנחיות לקראת המשימה ובו היה כתוב " כל אחד יביא כלי עבודה שיש לו בבית" .

סמי ואני הסתובבנו המומים בתוך הקראוון. עברנו מחדר לחדר, נכנסנו לשירותים מיששנו הכיריים במטבח, ליטפנו הקירות, פתחנו וגרנו מתגי התאורה, סובבנו הידיות של מנגנוני החלונות. הכל היה פרפקט, ממש כמו באמריקה. כבר ציינתי הרי  שהקראוונים באו מקנדה וקנדה היא חלק בלתי נפרד מאמריקה, לפחות ככה היתה באותם ימים.

כנראה שגם לשאר הצוותים לא היתה בדיוק עבודה כיון שלא שמענו מהקראוונים שלהם קולות של הלמות כלי עבודה, רק קולות דלתות נפתחות ואנחות התפעלות. ככה עברנו מקראוון למשנהו כשלפתע שמענו קריאה סמכותית מכיוון הקראוון בו היה אבינועם "חברה, בואו הנה מהר".  ארבעתנו עזבנו את "העבודה" באמצע ורצנו לקראוון ממנו עלה הקול ונעצרנו בחריקת עקבים בחזיתו. אבינועם עמד בפתח בידו הימנית מנופף בחפץ מתכתי מבריק בעוד ידו השמאלית מונחת סמכותית על מותנו השמאלית.

" אקדח סיכות" הכריז בפתוס לכיווננו. אני אישית הסתכלתי פעור פה בכלי המבריק, פעם ראשונה בחיי שראיתי אקדח סיכות .

"מה זה עושה?" שאלתי .

"יורה סיכות"

"בשביל מה לירות סיכות" העזתי.

"בשביל לנעוץ אותן בעץ, כמו מסמרים" ענה אבינועם בתערובת של גאווה  עצמית וזלזול בבורותי.

" אז תירה סיכה אחת בקרש הזה" אמרתי לו תוך שאני מגיש לו חתיכת קרש שהרמתי מהקרקע.

" אבל אין לי סיכות, האקדח ריק ובקראוון לא השאירו סיכות" ענה.

את שארית היום ניצלנו לפי הנחיית אבינועם לחיפושים קדחתניים אחר סיכות, לא מצאנו ולו סיכה אחת בכל הקראוונים. תוך כדי חיפושים ניצלנו הזמן גם לדיונים חפוזים איך הגיע "האקדח של אבינועם"  לקראוון של אבינועם.

סמי חשב שאחד הפועלים הקנדים שהרכיב את ציפוי הדיקט של הקירות הפנימיים עם האקדח שכח אותו שם. האמת, ההסבר של סמי, שלא הרבה בהסברים בדרך כלל, נשמע הגיוני.  למרות זאת היו לי פקפוקים לגביו. לא נראה לי שפועל קנדי שוכח כלים בתום העבודה, הרי הקנדים הם כמעט לגמרי אמריקאים ואמריקאים לא שוכחים כלי עבודה. יישבתי את הסתירה הפנימית ע"י שיכנוע עצמי ופנימי שאת הקירות הפנימיים בקראוונים בטח מרכיבים פועלים מכסיקנים שעובדים בחברה הקנדית.

כשסיימנו "להכין" הקראוונים לגרירה חזרנו לחיפושית. אבינועם שישב לידי החזיק על ברכיו את אקדח הסיכות היוקרתי מאמריקה והכריז בחגיגיות שהאקדח הוא רכוש כל הגרעין, שהאקדח יישאר בחזקתו כמרכז הצוות הטכני מטעם המזכירות , שבתוקף תפקידו רק הוא רשאי להפעיל האקדח, ושכשנעבור למחנה הקראוונים ניבנה מחסן כלי עבודה נעול בשביל האקדח "ושאר הכלים".

ואכן כך היה. האקדח היה רכוש הגרעין, ולימים שכן אחר כבוד במחסן הכלים. ואולם נותרה בעיה אחת לא פתורה- לא נמצאו סיכות מתאימות לאקדח למרות המאמצים הקדחתניים שהושקעו בחיפוש אחריהם. פשוט, לא היו אז בארץ אקדחי סיכות אמיתיים, ושהיינו פונים למוכרים בחנויות כלי העבודה נאלצנו לתאר את האקדח כשדכן גדול למרות מחאותיו של אבינועם שטען שזה פשוט חוסר הבנה בסיסי ושהאקדח אפילו אינו קרוב רחוק של השדכן המשרדי הפשוט!.

לימים התברר שאבינועם נקשר ברגש עמוק לאקדח נטול התחמושת הסיכתית. בכל גיוס שנערך מאז במושב הוא היה מופיע עם האקדח, מחלק אותנו לזוגות לביצוע מטלות טכניות ברחבי מחנה הקראוונים והוא היה תמיד נשאר זוג במבנה יחיד והיה מודיע שהוא הולך לחבר משהו עם האקדח  ושתכף יחזור.

כך היה אומר וכשהתפזרנו לעבודותינו היה אבינועם נעלם ואקדחו בידו באחד הקראוונים, תמיד באותו קראוון, הקראוון שלו.

למען הסר ספק ולמען הצדק ההיסטורי אבינועם אכן תמיד "תיכף חזר" בתום הגיוס, אקדחו בידו כשהוא פולט לכיווננו " חתיכת סיפור היה לחבר את זה"

"את מה?" רציתי לשאול אך מיד נזכרתי שחבר מושב שיתופי חושב חיובי, רוב הזמן.