ההתישבות הכלבית בגליל
משהוחלט בסוכנות שיש לכלב את הגליל "מסיבות דמוגרפיות עקב התרבות לא מבוקרת של החתולים בצפון", כפי שנהגו הדרגים הגבוהים לציין בנימה מאיימת משהו בחדרי הישיבות בקומות העליונות, התארגנו, קבוצה של כלבים מכל רחבי הארץ והקמנו גרעין שלימים נקרא גרעין הטכניון ובימים שבאו אחרי אותם ימים היה ליישוב זמני ובאחריתו של דבר יהפוך למושב שיתופי על הגבעה הסלעית.
כל שתיארתי לכם הרי הוא נכון מנקודת מבטם של אנשים ובשפתם המוגבלת משהו. אנחנו הכלבים ראינו את הדברים קצת אחרת ובמילים אחרות, אם אתם רוצים לדעת את האמת הסכיתו והאזינו לנביחותינו.
שמי ביל, וכיום אני 'לוכד חברים' מספר אחד בגליל המרכזי. אבל באותם ימים הייתי סתם כלב ממשפחה מעורבת, קטן אך מוצק ופני פחוסים משהו. כידוע לכם לא תמיד טוב מראה עיניים, וודאי כשאתה קטן, מעורב ופחוס, וכולם חושבים שאתה גור צעיר של בולדוג שיצמח ויגדל לתפארת ולמגינת לב מתחריו. את ימי הייתי מבלה ברביצה בצל אורנים בטכניון ובערבים הייתי מעביר את רוב זמני בחדר המחשב, כיון שחובב בעלי חיים הייתי, ובעיקר חובב אנשים ובעיקר כשהם בשלב התפתחות הקרוי בשפתם סטודנטים.
שם, ליד המדפסת נתקלתי בצבי, שהיה סטודנט מגזע לא ברור והיה מבלה את רוב לילותיו בהמתנה עצבנית לקבלת ה"תדפיס של ההרצה האחרונה של התרגיל באלגול דבליו." אל תנסו להבין את המשפט האחרון באם אינכם מבינים את שפת בעלי חיים מסוג "סטודנטכניון". שם גם החלטתי לאמץ את צבי שעיניו היו עצובות והוא נראה לי בודד ונטוש עד כדי רחמים בלילות ההמתנה הארוכים להדפסים.
לא הייתי הכלב היחיד בגרעין שאימץ וגידל אנשים.
בעצם בינינו לא קראנו לאנשים שהחזקנו אנשים, קראנו להם "חברים" זה היה רעיון שלי שנולד בעקבות האימרה הכלבית העתיקה שהאדם הוא ידידו הטוב של הכלב. וכך, כשהיינו גרעין קראנו לאנשינו חברי גרעין, וכשעלינו על הקרקע קראנו להם חברי מושב, להבדיל מאנשים בחוץ. לדעתי רעיון החברים הוא גאוני ובהמשך אשתמש בו בהתייחסי לאנשים שהחזקנו במושב.
סתי, שהיה אירי ג'ינג'י נמרץ, כלב רוח של ממש אימץ שניים, חבר וחברה, זכר ונקבה שהוא קרא להם אריק ומרגלית. מונה וליזה היו אחיות תאומות שיכולת להבדיל ביניהן כשהלכו ברחוב רק לפי החברים שלהן. למונה היה זוג , אילנה וצביקה ולליזה היה רק את מנחם, חבר זכר, בהיר ופעלתני במיוחד. גם ליידי, וברנדה וכל הכלבים האחרים החזיקו לרוב בזוגות אך לא אלאה אתכם בפרטים.
נחזור לסוכנות. זו הקימה לנו מחנה זמני בעמק הקטן ליד חוות יבור. כל כלב קיבל מלונה משלו, מאובזרת עם מיטב שכלולי אותם ימים ובכללם מקרר הוטפוינט. ליד כל מלונה הצבנו קראוון צנוע ובו שיכן כל כלב את ההחברים שלו. רק למען הדוגמא, ליידי , שאכן הייתה ליידי אמיתית, הכניסה את אבינועם ויונה לקראוון שלידה, ברנדה עשתה כנ"ל עם שמואל ורותי שלה וכן הלאה, רק לשם הדוגמא כמובן.
כידוע לכם כלבים לא אוהבים לעבוד, בשביל זה הם מחזיקים אנשים. כל בוקר היו הכלבים מעירים את החברים שלהם בנביחות ומזרזים אותם לצאת לעבודה, להרבה עבודה כדי שיהיה כסף למלא את ההוטפוינטים במלונות .
שכחתי לציין שלזוגות של חברים שהשתייכו לאותו כלב או כלבה קראנו משפחה, גם כן רעיון שלי. ולכל משפחה נתנו שם משותף שנקרא גם 'שם משפחה', כל זאת כדי שיהיה לנו קל לקרוא להם בזוג. לא רק בזוג, כי לעתים היה הכלב מזווג את הזוג שלו ואט אט המליטו האנשים גורים, וכדי להבדילם מצאצאינו העליתי הרעיון שנקרא לגורי האנשים תינוקות בינקותם וילדים בהיגמלם! משפחה היתה לפיכך לא רק זוג אלא גם זוג ותינוק, או זוג וילד אבל תמיד עם אותו שם משפחה כדי שיהיה קל לקרוא להם בכקבוצה. תודו שעניין שם המשפחה היה רעיון מתוחכם.
לא סתם יישוב זמני היינו, מושב שיתופי של ממש היינו. את כל הכסף שהביאו החברים מהעבודה שמנו בקופה משותפת שאותה חילקנו בינינו, בעלי החברים, בצורה אחידה שעקב הברקה רגעית שלי קראנו לחלוקה האחידה בשם 'תקציב'. מאחורי רעיון התקציב עמדה תפיסת העולם הבסיסית של ההתיישבות השיתופית "כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי צרכיו". למען הדיוק התקציב לא היה לגמרי אחיד. היתה תוספת לפי מספר ילדי החברים שהחזיק כל אחד מאיתנו.
החברים עבדו קשה ביום, חייהם היו ממש "חיי חבר" כפי שנקראו בפינו חיים קשים ועלובים. בערבים היינו משחררים אותם ואז היו מתאספים בקבוצות מעין התוועדויות שאני קראתי להן בצחוק "ועדות" ו"מדברים בשפתם" כביכול. לא פעם היו מתקוטטים ואז היו קולותיהם עולים עד שנדמה היה שהם כאילו נובחים דברים משמעותיים בצורה אינטיליגנטית, אבל לא הוא, הם סתם תקשרו ברמה בסיסית שאני קראתי לה בהומור קשקשת,שכן כל המחקרים מראים שאנשים הינם בעלי חיים שאינם מסוגלים לתקשר ביניהם אלא ברמה בסיסית.
בלילות, בעוד אנחנו ישנים בשלווה, כלב כלב במלונתו הממוזגת , היו החברים הזכרים מסתובבים בתורנות סביב גדר המחנה ושומרים עלינו, מאנשים משוטטים ורעבים שחמדו את תכולת הצרכניה שלנו, "צרכניעד" שהיתה מוסד מרכזי בחיינו כזה ששווה סיפור בפני עצמו.
במחשבה שנייה, אני חוזר ושואל את עצמי למה לא קוראים למושב שלנו "כלביעד"?
כך כל השבוע עבדו החברים ביום, שמרו בלילה ובין לבין קשקשו ב"ועדות". בשבתות זה היה כבר סיפור אחר. ע"מ לנצל את החברים עד טיפת זיעתם האחרונה העליתי רעיון להעסיקם גם בשבתות וכך המזכיר שלנו היה ממציא כל השבוע רעיונות לעבודות סרק ברחבי המחנה, כמו צביעת עמודי חשמל למשל, והחברים היו מבצעים אותן בשבתות, שמא יתבטלו. אני קראתי לעבודות הללו "גיוסים".
אבל בעיני השם של המושב לא היתה הבעיה העיקרית שלנו אלא העובדה הטבעית שתוחלת חיי החברים ארוכה משלנו. התוצאה הטראגית של עובדת חיים זו שבכל פעם שכלב היה נפטר היינו מוצאים את המשפחה שלו משוטטת אומללה וחסרת אונים, מחפשת בעיניים כלות כלב שיאמץ אותה. ככלל, חברים משוטטים הפכו במשך השנים למטרד בעיני חלק מהכלבים, בעיקר בעיני כלבים עירוניים חדשים שהצטרפו למושב זה מכבר ולא אהבו שחברים ילקקו את פני גוריהם ויחטפו מפיהם את ממתקיהם ליד הצרכניה. טיכסו עצה והחליטו שהחברים יהיו קשורים במלונותיהם בעת שלא עבדו ואם יימצא חבר משוטט יוזמן לוכד חברים מקצועי שיעביר החבר המשוטט למכלאת הסגר והכלב יוכל לשחררו רק תמורת קנס גבוה. בהתחלה כעסתי כמו כל הוותיקים אבל מכיון שאני טיפוס שורד הבנתי שבכל מצב רע טמונה גם הזדמנות טובה והצעתי עצמי לתפקיד. הצעתי וכמובן שנבחרתי. החלטתי לעשות מהעניין קריירה ולהתפתח ולכן עזבתי את המושב והקמתי חברה של ממש שמעסיקה עשרות כלבים כלוכדי חברים משוטטים בכל יישובי הגליל. את משפחת החברים שלי וצבי נאלצתי להשאיר מאחורי במושב.
מעניין אם צבי עדיין משוטט ומחפש לו בעלים חדשים. נראה לי שכבר מצא שאם לא כן כבר היו מזמינים אותי למושב ללכוד אותו!