יש הצבעה                                                                                             11-2-08

יעד היה כידוע מושב שיתופי. אמנם הסיסמא שלנו היתה שהשיתוף הוא אמצעי ולא מטרה, כדי להבדילנו רחמנא ליצלן מהקיבוצים הפנאטיים מצד אחד ומאופנות הכתות וה"משפחות" שהיו באופנה של אותן שנים בהן הכל היה משותף. אנחנו היינו שיתופיים בצורה אחרת, נאורה יותר, מתקדמת, הגיונית, מתונה כיאה לחבורת אקדמאים משכילים!

ובכל זאת, היו לנו כמה התנהגויות קבוצתיות מבית היוצר של החיים השיתופיים שהפריכו בעיני צופה הדיוט בענייני חברה מתקדמת את טיעונינו הנאורים על היותנו אחרים, על זאת נאמר מה מבין הדיוט או אידיוט בתפיסות סוציולוגיות מתקדמות?!.

למען הכנות אומר שחלק מאותן "התנהגויות קבוצתיות" הפכו לפולחנים נוירוטיים קבוצתיים ברמה של אובססיות מושביות ובראשן תופעת ההצבעות.

ביעד הצבענו השכם והערב, בכל צורה וטכניקה אפשריים ועל כל נושא. היתה זו התמכרות קולקטיבית חסרת מעצורים.  הצבענו על התקנון ועל שעות פתיחת הפעוטון, על סוג הדשא בחזית המועדון ועל שעות העבודה של רון, בקיצור הצבענו על הכל, קטן כגדול. במהרה הפכו ההצבעות למרכז עיסוקנו בחיים. הצבענו באסיפה בהרמת יד והצבענו בקלפי נודדת ואפילו בקלפי נייחת , הצבענו במקום והצבענו הצבעה מתמשכת של כמה ימים, הצבענו הצבעה יחידה והצבעה חוזרת, ברב רגיל או ברב מיוחס. לוח המודעות בחזית קראוון המזכירות היה עמוס הודעות, רובן ככולן על הצבעות. בכולן היה כתוב "ביום זה וזה תיערך הצבעה על הא ועל דא, כל החברים והחברות מתבקשים להשתתף", והיו כאלו עשרות ומאות ויש אומרים אלפים.

רבותי, השיטה עבדה. המערכת הביאה את כולנו להתמכרות פיסית ונפשית חסרת מרפא. האצבעות המצביעות היו בכוננות מתמדת ונדמה היה שחלקנו עושים להן תרגילי מתיחה והרפייה כדי שתהיינה בכושר שיא בעת פקודה, בכל הצבעה שלא תונחת ע"י המזכירות  שידה על הדק מנגנון ההצבעה היתה קלה. בימים הבודדים בהן לא נערכה הצבעה ובכללם יום הכיפורים חברי המושב היו מתהלכים חסרי מנוח והוציאו את תסכוליהם על בני הזוג ועל הזאטוטים שכבר החלו להתווסף לנוף המחנה הזמני.

הצבעות היו הביטוי העמוק ביותר של השיתופיות, ככל שתרבינה הצבעות תגדל תחושת השיתופיות .כך האמינו מנהיגינו הנעלמים, כך לבסוף האמנו כולנו.

בבוקר היינו מברכים זה את זה ב"הצבעה מוצלחת" ובערב שאלו השבים מהעבודה את המקדימים לחזור מה היו התוצאות ואיזו הצבעה יש מחר. מכיון שכך החלטנו שנצביע על הכל, אבל על הכל ולא נתחשב במחיר. לפיכך בעיני אף אחד מאיתנו, חברי הגרעין הראשוני של שתים עשרה המשפחות הנחשוניות המיתולוגיות לא נראה הדבר מוזר שאנו נבצע מהלך היסטורי שלא היה כדוגמתו בהיסטורית ההצבעות של המערכות השיתופיות ונצביע כולם על כולם לקבלה לחברות. בבחינת אם כל ההצבעות. כל הנסיונות של פריצל, המלווה החברתי שלנו מהתנועה ושל מבוגרים אחראיים אחרים בסביבתנו, להניאנו מהניסוי ההזוי והבלתי צפוי בתוצאותיו רק חיזקו אמונתנו בייחודנו וביעודנו ההיסטורי להוביל את השיתופיות הקואופרטיבית לשיאים חדשים. אנחנו נצביע כולם על כולם, ואפילו אם פירושו שייתכן שכולנו נצביע נגד כולנו כלומר, כולנו נצטרך לעזוב את המושב  כי לא התקבלנו לחברות ע"י כולנו ולהביא את חלום המושב לקיצו בטרם מלאה שנה לעלייתו למחנה הזמני.

לפני ההצבעה ההדדית האולטימטיבית הזו  שאקרא לה להלן כע"כ ובקיצור כעך (כולם על כולם וגם בייגלה) ולמען הבהר מעט את אורח החשיבה הקולקטיבית של הגרעין הראשוני אספר לכם איך קבענו מי יתאים להצטרף בעתיד לאותה קבוצה ראשונית, במידה שלא תכחיד את עצמה לדעת בהצבעת הכעך.

כקבוצה שיתופית אוואנגרדית החלטנו שכדי שנדע אנו ויידע המכון שיבדוק עבורנו את המועמדים החדשים מה יהיו הקריטריונים לקבלה למועמדות של חברים חדשים , כולל לקבלתנו אנו לחברות, ניגש כל חברי הגרעין הראשוני למבחנים ב"מכון חוה". ואכן, התאספנו יום אחד כל החברים והחברות, עלינו על האוטובוס הקטן ונסענו לירושלים לאותו מכון. שלושה ימים בילינו בין כתליו במבחנים אישיים ובסדנאות קבוצתיות שונות ומשונות , מילאנו טפסים, כתבנו שירים, ציירנו ציורים, צעקנו זה על זה בהצבעות עד שעלה פרופיל החבר/ה הממוצע של מושב יעד המיועד. לא אלאה אתכם בפרטי הפרופיל אומר רק זאת שמהיכרותי האישית עם הנבחנים מה שיצא לא יכול היה להתאים ליצור אנוש ידוע ומוכר כל שהוא עלי אדמות. בכל זאת כיבדנו את החלטתנו והערכנו את מקוריותנו ותעוזתנו ולא העזנו לבטל רשמית את פרופיל החבר הרצוי שנוצר למרות שהיה ברור שהטבע לא מסוגל לייצר הכלאה מעוותת והזויה ברמת מורכבות אישיותית כזו.

התוצאות נמסרו רק לחונך שלנו מתנועה, פריצל, שהוא היה המבוגר האחראי היחידי בסביבתנו הקרובה.

כשקיבל את התוצאות מהמכון שמר פריצל על ארשת האדישות חסרת ההבעה היקית שלו שהעידה תמיד שהוא מודאג עמוקות ממשהו. לאחר התלבטות בדממה ניגש אלי פריצל, שכן הייתי באותם ימים מראשי הצעקנים השיתופיים בגרעין, וביקשני לסור איתו הצידה, וכך עשיתי.

"יש משפחה אחת שלדעת חוקרי המכון לא מתאימה לקבוצה של הגרעין" לחש לאוזני. לבי הלם בחוזקה מכיוון שחשבתי שהוא רומז לי בצורה יקית חסרת הומור שאני נמצאתי לא מתאים. קיוויתי שהלמות לבי לא מגיעה לאזני שאר החברים שעמדו בקרבת מקום ושאלתי בקול נמוך ובוטח כביכול:

" ומיהי אותה משפחה?"

"משפחת קדמוני" ענה לי בלחישה,

"שניהם"

"שניהם!" סיבך פריצל את המצב עוד יותר.

רגע היססתי , לנגד עיני דימיינתי חבילה שהיתה מהודקת היטב מתפרקת אך מייד התעשתי, ולחשתי לפריצל:

"שיישאר בינינו, אף מילה לא לקדמונים ולא לאף אחד אחר, הענין חתום וסגור" ומיד העליתי חיוך על פני כדי שהחברים לא יחשדו. החברים באמת לא חשדו אבל אני התחלתי להיסדק מעט באמונתי המוצקה בשיתופיות הנאורה שלנו. "אולי יש איזה שהוא באג בתוכנה" חשבתי בסגנון בוגר מדעי המחשב.

בחלומנו רצינו לצאת צדיקים בראיה היסטורית עתידית, אבות שיטת כעך הטוטלית. פתאום חששתי שהצדיקות המוחלטת תוליד איזו עוולה או שתיים קטנה שתכתים את נשמות הצדיקים שלנו בעיני צאצאינו.

היתאמתו חששותי או שמא נחלשה אמונתי ויצאתי אפיקורס קטן?

כעבור כמה שבועות הגיעה עת הצבעת ההצבעות, גולת הכותרת של הצדיקות הקהילתית הנרקמת בגליל, כולם על כולם ובקיצור כע"ך. לדאבון לבי נפל מועד הצבעת הכעך על שירות מילואים שלי במיתלה שבסיני המכווצת לאחר מלחמת יום הכיפורים. מתוקף תפקידי ולת"ם לא בא בחשבון ולו ליום אחד.

ביום ההצבעה הייתי שאנן אי שם במרחבי סיני. "הכל יעבור בשלום" חשבתי לתומי וחזרתי לעיסוקי בענייני סיורים ומארבים. בערב צלצל הטלפון הקווי בחמ"ל. מעבר לקו היתה זוגתי.

"מה קרה" שאלתי כשההיסטריה מחלחלת לקרביי.

"משפחת שמחוני לא עברה" ענתה זוגתי בקול רועד.

"מה היא לא עברה?" שאלתי מסרב לקלוט, ומייד השבתי לעצמי "ההצבעה לחברות, כולם על כולם".

שמטתי את השפופרת ושעה אח"כ הייתי על הליקופטר האלואט הקטנטן שהגיע במקרה למחנה הפלוגה, משאיר אחרי הודעה לאחד המ"מים לקחת פיקוד.

ריחפתי בתוך בועת האלואט השקופה מעל המרחבים העצומים בדרך צפונה ונפשי ריחפה לצד האלואט מנסה להבין איך ומה קרה, ואולי זו טעות בספירה, ואיך עלה בדעתנו להצביע הצבעת כעך ואיך ואיך ואיך.???? כל הדרך הארוכה הביתה שאלתי הרבה, ולא עניתי כלל. החלפתי בדרך אמצעי תחבורה אך השאלות חזרו וחזרו על עצמן ותשובות אין. קודם קדמוני עכשיו שמחוני , התחלקנו כולנו על השכל?

הלילה היה רווי כאב והתחבטויות, למחרת הצבענו כעך חוזר, שמחוני נפלו שנית.

 לקחתי את התרמיל ויצאתי לכביש הראשי, לתפוס טרמפ למיתלה.

 הדרך היתה ארוכה והסדק בפנים הלך והתרחב. עוד לפני שהגעתי למחנה לא נותר מהילת ההצבעות ואמונת השיתופיות שלי אלא אבק המדבר שהיתמר מגלגלי הג'יפ כשעצר ליד הש.ג. בכניסה למחנה המיתלה.

איפה טעינו אם בכלל?