עצמאות, יובל ויעד                                                          ערב יום העצמאות, תשנ"ח, 1998

(ברכה לחגיגת עצמאות 50 במושב)

נעצור נא לרגע, רעים.

בשעה זו בה זכרונות נוגים

לתוך צלילי חגיגה נמוגים,

כאן בראש יעד זה שכבשנו.

נשלוף פנקסים, נחדד עפרונות,

נעלה זכרונות, נחשב חשבונות.

אז מה יש לנו פה?

מדינה אחת, קטנה אבל גדולה

וחמישים שנה, של עצב גם שמחה.

ישוב אחד, על ראש גבעה בגליל,

הומה תינוקות ותקוות מלוא תרמיל.

שזקניו בני חמישים, פחות או יותר

וחלומות מתגשמים, קצת פחות, הרבה יותר.

שצעיריו חדשים שופעי מרץ, מלאי און,

ממלאים השורות של ילדי הפעוטון.

חמישים אלה עשרה בני חמש מהגן של רחל,

וגם חמשת בני עשר הרובצים על הדשא בצל.

לעצמאות שלנו יש ריחות, יש צבעים,

שעם חילוף העונות משתנים, מתחדשים.

כחול מפרץ ים באופק מערב,

עננים אפורים אך לבן הוא העב.

צהובה הקידה במורד המדרון,

סגול כליל החורש ליד קיר מועדון.

עז ריח מנטה, עדין של קורנית,

מה דוקרת שורטת סירה קוצנית.

אוטובוס בצהוב מצהלות הילדים,

מפינת חי תעלה פעיית  הגדיים.

יום ששי של פלאפל בפיתה טרייה,

וחייל של שדה שבא לחופשה.

ופה נגמרו דפי הפנקס האחד

וגם עפרוננו כבר לא מחודד,

הן הלילה שלנו נועד לשירה

ומחר כבר נצעד ליובל הבא.